בגיל 13 אמר לי סבא שלי בפעם הראשונה משהו שהיה בעיניי אז קשור ל"דת". הוא עצמו לא היה בעל אורח חיים דתי, והמשפחה הגרעינית שלי הייתה תמיד חילונית לכל דבר, והיא עודנה כך.
סבא פנה אלי ואמר לי שתכף מגיע יום כיפור, ושמדובר ביום חשוב מאוד, "צריך לעצור הכל ולחשוב על החיים", הוא אמר. "חשבון נפש", הוסיף, אבל לא אמר מילה אחת על ספר החיים או החתימה, וכן לא על מי שבשמיים שיחרוץ את גורלי.
סבי, שלום בן אפרים, עבר את השואה, היה בדכאו וראה בעיניו זוועות שלא ניתן לתאר. עם זאת ולמרות כל הדברים המפלצתיים שבהם צפה, הוא עדיין תמיד מצא את הצד האנושי והיפה בבני האדם. למדתי ממנו המון על החיים והייתי נכון לעשות המון מהדברים שייעץ לי. סבא אמר לי שהצום הוא חלק מתהליך של ניקוי הגוף וניקוי הנפש, והוא מסייע בחשיבה על מה שהיה ומה שיהיה.
הייתי ילד, ולא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי עם השיחה הכבדה הזו כך לפתע. לא הבנתי מה זה הקטע "הדתי" הזה שהוא מטיף לי עליו, ולא ייחסתי לשיחה כל חשיבות מיוחדת.
יום כיפור הגיע. מייד עם כניסת יום הכיפורים הגיעה ההודעה – סבי עבר שבץ מוחי קשה והוא מאושפז בבית החולים.
סבי היה כבול למיטת בית החולים, לא מתפקד ומבטו מזוגג לחלוטין. הוריי חשבו שיהיה לי קשה לראות אותו במצב הזה והעדיפו שלא אלך לבקרו, אבל אני התעקשתי וכמעט שנה לאחר השבץ הגעתי לבקרו. בביקורי במוסד שאליו הועבר סבי השתדלתי לספר לו מה קורה בחיי, אך לא ידעתי אם הוא בכלל שומע אותי. הוא מצדו היה מביט בנקודה קבועה בחדר וכמעט שלא תיפקד כלל. בזמן הביקור, אימא שלי אמרה שהיא יורדת להביא משהו מהקפיטריה, ואני נשארתי עם סבי לבד בחדר. ברגע שהיינו לבד, לפתע, הוא הפסיק לבהות בקיר והביט ישירות בעיניים שלי במבט הכי חודר שניתן לדמיין.
לפתע הוא הזיז את ידו, תפס את ידי ונתן לי לחיצת יד אמיצה וחזקה. ממש חיזק את ידי, הסתכל עליי וסימן בראשו "יהיה בסדר". אני לא אשכח זאת לעולם. כשאמי חזרה לחדר סיפרתי לה על שארע – אני לא חושב שהיא ממש האמינה לי.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את סבא שלי. אחרי כמה ימים מלאה שנה לאירוע המוחי שחווה סבי, ועם כניסת יום הכיפורים בדיוק, סבי נפטר. אומרים שצדיקים מתים ביום כיפור. אני לא יודע המון על זה, אבל אם יש דבר כזה "צדיק" אני יכול להגיד לכם שסבי בהחלט מתאים להגדרה הזו.
מאז אני צם בכל יום כיפור.
אמנם גדלתי כחילוני גמור כל חיי, אבל ליום אחד בשנה אני עוצר הכל. ליממה אחת אני מרשה לעצמי לחשוב על מה שהיה, על מה שיהיה, על מי שאני ומי שאני רוצה להיות.
יש שאומרים שזהו יום של ייסורים לגוף, אך אני חושב שישנן רק תמורות לנפש. הניתוק ממכשירי הסלולר ששולטים בחיינו, מהפוסטים בפייסבוק, ממרוץ החיים, הכסף והזמן, בעיניי הוא לא פחות מיום מתנה לנפש. היום, בגיל 33, 20 שנים בדיוק אחרי השיחה ההיא עם סבא שלי, אני יכול להגיד שאני מבין לחלוטין למה הוא התכוון.
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
