פרשת וישלח
הרבנית בילי רבנשטיין (פיזם) היא ראש בית המדרש במדרשת או"ת לינדנבאום מבית רשת "אור תורה סטון"
יעקב נמלט מבית לבן, ועושה את דרכו חזרה הביתה. בדרך מצפה לו הפגישה המחודשת עם אחיו עשו, ממנו הוא פוחד מאוד. עשרים שנה קודם לכן, ברח יעקב, לאחר שלקח במרמה את הברכה שיועדה לאחיו, וזה נשבע להורגו.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק…קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו… בפסוקים אלו מביע יעקב שתי תחושות סותרות: הכרה בטוב מחד, ואימה גדולה מאידך.
בדרך כלל אנחנו נופלים לאחד משני הקצוות: כשרע- רע, כשטוב- טוב. ישנם זמנים בהם תחושת ההצלחה מציפה אותנו בשכרון של שמחה ושביעות רצון. לעומת זאת ישנם זמנים בהם אופפת אותנו חרדה גדולה ומשתקת, שלא ניתן לראות דבר מעבר לה. אנחנו רגילים לחוות את המציאות באחד משני האופנים. היכולת להחזיק יחד גם את ההכרה בטוב, וגם את תחושת האימה היא מיוחדת במינה, ואותה מלמד אותנו יעקב.
יעקב ירא מאוד מפני אחיו: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, ובד בבד הוא גם מסוגל להתבונן בשני המחנות שהם משפחתו וכל רכושו, ולהיות אסיר תודה על הפלא שבדבר: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה - לפני עשרים שנה בבורחי מהבית לא היה לי דבר, מלבד מקל הנדודים, וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת - כעת אני, אותו נווד נמלט, מוביל שני מחנות. בענווה גדולה יודע יעקב לומר: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים - כל הטוב הזה אינו מגיע לי, תודה לך א-לי.
כך מלמד אותנו יעקב על היכולת להחזיק שני הקטבים: אימה גדולה והודיה עמוקה, הכרת הטוב, ועימה מבט מפוקח שמודע היטב לסכנה האורבת. להודות אך לא להסתנוור, לחשוש אך לא לטבוע בפחד המשתק. ביכולת לשאת את שתי תנועות הנפש המנוגדות גלומה גם ההבטחה לניצחון.
מלחמת חרבות ברזל הכניסה אותנו בעל כורחינו אל נעליו של יעקב: ראינו ניסים גדולים, אך גם פגשנו את עשו, ומבטו היה רע ואכזרי. כאבנו את זוועות הטבח, איבדנו כל כך הרבה, אך גם ראינו איך בפלא גדול הצלחנו לקום אל מלחמה הירואית, שהשאירה את העולם כולו פעור פה. שני קטבים, סותרים זה את זה, שכבר שנתיים, מידי יום, אנחנו נעים ביניהם.
מבטו המפוקח והמורכב של יעקב אבינו העניק לו את הכוחות לצאת למפגש עם עשו ולשוב ממנו מנצח. שנים רבות לאחר מכן נדרשים אנו, צאצאיו, להתבונן במציאות באותו אופן: להודות על הטוב ולכאוב את הרע כשהם שלובים וארוגים זה בזה. אני חושבת שאנחנו מצליחים.