האדמו"ר מקאליב - מפעל הנצחה של איש אחד

מאות, אולי אלפי ראיונות, יוצא לעיתונאי לנהל במהלך השנים. נדירים הם הרגעים שהם חובטים בך בתוך הלב. אחד מהם היה הריאיון עם האדמו"ר מקאליב לפני שמונה שנים. חודשים לפי פטירת אשתו, באמצע הריאיון נכנס הגבאי שלו והגיש לו את מכשיר הטלפון, "הרבנית".

אחרי כמה מילים ביידיש, פתאום מתחיל האדמו"ר לזמזם ניגון חסידי וממשיך בשירה חלושה ומתאמצת במשך דקות ארוכות. כשהשיחה הסתיימה שאלתי אותו בעדינות לפשר השירה הטלפונית, והוא הסביר כי הרבנית לא מרגישה טוב, וביקשה רק דבר אחד - שישיר לה כדי לעודד את רוחה.

הניגון החסידי שממלא לבבות ומפיח רוח חיים כמו האדמו"ר מקאליב הוא הרוך של דור הולך ונעלם. 52 שבועות יש בשנה, אין סמלי יותר שהאדמו"ר מקאליב יחזיר את נשמתו בתחילת השבוע שבו מציינים את יום השואה. את מעשי הזוועה של הנאצים ניתן היה לראות בפניו, ואת המסר הוא הדהד לעולם בשנים ארוכות של פעילות הנצחה וזיכרון.

הלווייתו של האדמו"ר מקאליב אתמול // צילום: רויטרס

ועוד דבר, כמו מרבית האנשים שאינם מהמגזר החרדי בישראל, גם אני כעסתי במשך שנים ארוכות על העובדה שמרבית החרדים אינם נוהגים לעמוד בצפירה ביום השואה. אבל הכעס הזה השתנה אחרי הריאיון עם האדמו"ר מקאליב. באחד הסיפורים על הכדורים ששרקו וקברי האחים המלאים, התמלאו עיניו דמעות והוא הרים קול מזועזע: "הכניסו אותנו לחדר סגור, יומיים ללא אוכל ושתייה. חילקנו פירורים בין אחד לשני. איך היום יש אנשים שמזיקים אחד לשני?! אם יהודי יזיק ליהודי איך אפשר לגור בארץ ישראל?!"

פתאום, אל מול זעקת ה"ביחד" של האדמו"ר, שאלת ההמשך שלי, מדוע החרדים לא מתחשבים בצפירה, נראתה קטנונית, שולית ואפילו ילדותית. אבל הוא לא התחמק. "הגבאי שלי נערך לצפירה. הוא מתרגש. לוקח ספר תהילים. וכשזה מגיע הוא מיד פותח ספר וקורא בבכי", השיב האדמו"ר וסיכם, "הדרך איך לזכור היא פחות חשובה, יותר חשוב הוא לזכור ולא לשכוח - ולא רק פעם בשנה".

למדתי.

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!