פרשת אהוביה סנדק: החינוך הדתי זקוק לחשבון נפש דחוף

מאזמותו של אהוביה סנדק ז"ל(21.12) במה שנראה כמרדף משטרתי שהתגלגל רע מאוד, אני צופה בעצב בהפגנות הזעם של נערי הגבעות, המצרפים לשורותיהם צעירי ימין משולהבים ובתגובות הזועמות של הציבור כלפי האלימות והיעדר ההנהגה והשליטה על בני הנוער המשתוללים. כאבם העצום של משפחה אחת שעולמה נחרב לא עוזב אותי. היעדר המסוגלות של כולנו לראות, להבין ולהרגיש את הסבוך מטלטלת.

ילד בן 16 נהרג זה איום ונורא לא משנה לאיזה מגזר הוא משתייך. לא הכרתי את אהוביה ז"ל, גם לא את הוריו או את משפחתו. אבל אני מכיר במעט את ההקשר ואת החוויה. גדלתי עמוק במנעמי האליטיזם של הציונות הדתית. האטימות, הכעס וחוסר ההיכרות של הציבור עם המורכבות של הסיטואציה אותה נהוג לכנות "נוער הגבעות" מדגימה היטב את שחשוב לתקן במשותף של הציבוריות הישראלית. ילדים בני 16 לא אמורים לנסוע/לנהוג (תלוי את מי שואלים) בשעות אחה"צ ללא רישיון נהיגה בכבישים המפותלים של חבל בנימין. הם אמורים להיות בבית, בבית הספר או בישיבה! נערים בני 16 לא אמורים לגור לבד עם צעירים נוספים על גבעת טרשים חשופה - הם אמורים לגדול בבית עם ההורים, האחים והאחיות שלהם. כל נער הוא יחיד ומיוחד, חד פעמי לחלוטין במה שהוא והעולם יכולים לעשות יחד - "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא".

קצת לפני שמלאו לי 16 הזמין אותי ראש הישיבה הרב מוטי אלון לשיחה במשרדו. זה היה אירוע נדיר, לא בכל יום ראש הישיבה הכריזמטי מזמן אותך לשיחה. למדתי בישיבת חורב בירושלים - מוסד חינוכי אמוני בעל שם ומעמד בציונות הדתית. "חורב" הייתה ועודנה ישיבה תיכונית אליטיסטית, שאפתנית ותחרותית מאוד. בחוויה שלי בית הספר היה קר ונוקשה וממש לא מצאתי בו את מקומי כתלמיד/נער. בחורב לא הצליחו להתמודד עם בעיות הקשב והריכוז שלי ועם לקויות הלמידה הנוספות עימן התמודדתי ובטח שלא הצליחו לסייע לי במשבר הדתי/אמוני המורכב שעברתי באותם שנים. בהדרגה התרחקתי מאמונה דתית ומשמירת מצוות. באותה השיחה אצל ראש הישיבה (שכנראה לעולם לא אשכח) דרש לי הרב מוטי אלון בדרכו המיוחדת - ואני מצטט: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב…" ופירש את הפסוק מקהלת (ז' א') בפשוט, שעדיף לי למצוא מסגרת לימודים חדשה כי בצורה שהדברים מתקדמים כרגע חבל על "השם הטוב" שלי ושל המשפחה ממנה אני בא. כך בערך 5 דקות שיחה ו"זרקו" אותי מחורב.

גדלתי בשכונת קטמון הישנה בירושלים, עמוק בתוך קהילה ציונית דתית שמחה ועוטפת. אבי הרב פרופ' דניאל שפרבר שימש באותם השנים כיו"ר מועצת החינוך הממלכתי דתי במשרד החינוך ובעוד תפקידים ציבוריים חשובים. לא גדלתי בקצה, לא בשול של החברה ולשמחתי חוויתי חווית ילדות שמחה ועוטפת. לאחר שנזרקתי מ"חורב", מצאתי את עצמי בודד, ללא מסגרת חינוכית ובחסר של ממש בתחושת שייכות והשתייכות עמוק לתוך גיל ההתבגרות שלי. אותן השנים לא היו טובות, לא היו מוגנות ובטח שלא פשוטת ושמחות! כמו אז גם היום - לציונות הדתית אין מספיק מסגרות שיודעות להכיל את האחר ולמצוא פתרונות חינוכיים מותאמים גם לאלו שזקוקים למענים אחרים. אני יודע זאת בוודאות כי אני פוגש את התופעה יום יום כבר כמעט 15 שנה בעבודתי כמנהל תיכון.

ילד בן 16 לא אמור לנהוג או לנסוע ברכב ללא רישיון עם חבריו הקטינים. בטח שלא להשליך אבנים על רכבים של ערבים. הציונות הדתית מגדלת את ילדיה לתוך עולם גדוש באמונה, ברגש ובאידיאולוגיה יוקדת - זה עוטף את כל חווית ההתבגרות של נער/ה הגדלים במגזר. מתבגרים/ות המוצאים עצמם בהיעדר שייכות והשתייכות בגיל ההתבגרות, במיוחד אלו שחוו את עוצמת ה"ביחדנס'" הקהילתי הכולי של העולם דרך המשקפים של ילד/מתבגר בציונות הדתית חווים בור רגשי עמוק ומדמם המחייב תפירת מענה חינוכי מותאם. בהיעדר מענה חינוכי מתאים רבים ימצאו תחליף אידאולוגי אמוני - בשדות של סכנה, כעס, חסר וכוח.

הנהגת החינוך הממלכתי דתי בשיתוף הציבור חייבים לבחון לעומק את נתיבי הנשירה שהאידיאולוגיה החינוכית שלהם מייצרת, זאת על מנת שיוכלו לספק מענה חינוכי מותאם ומוגן עבור אלו שהמערכת הרגילה אינה תואמת לצורכיהם.ן. רק אז נוכל לומר כי: "יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שָֽׁפְכוּ֙ אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ׃"

יוסי שפרבר, הוא איש חינוך ותיק ומנהל קמפוס אנקורי פתח תקווה