פוסקי ההלכה מתלבטים: מתי אדם נרצח "על קידוש השם"?

בתחילת שנות ה-2000 ידעה המדינה פיגועי תופת קשים אשר גבו את חייהם של מאות מתושביה. בשנים אלה הייתי חלק ממערך המתנדבים בשירותי הרפואה השונים בירושלים. משכך לא פעם טיפלתי בחבריי אשר היו לעיתים בין הפצועים ולצערי אף בין ההרוגים.

בשבוע שעבר שיתפתי דברים לזכרו של אברהם בלחסן הי"ד, שנהרג על ידי מחבל שפוצץ את עצמו בקו 19 בירושלים ב-2004 (ו' שבט ה'תשס"ד), כשזה עבר ברחוב עזה, בסמוך לבית ראש הממשלה. בדברי ציינתי את מותו על 'קידוש השם', שכן מעבר לכך שמצא את מותו רק בגלל מוצאו האתני, הרי שבמהלך הנסיעה הגורלית הוא ישב ליד עולה חדש מארה"ב, תושב העיר ביתר עלית, ששינן את סיכומיו מספר משלי בתנ"ך. אברהם הי"ד מצא את מותו כאשר לגופו דבוקים גווילים וסיכומים מספר משלי שהוטמנו בקברו. למעשה, כמה שבועות לפני הפיגוע התגלגלה שיחה בינינו בדרך כלשהי בנושא החיים והמוות, והוא ציין בפני שאם נגזר עליו למות, הרי שככל שההחלטה בידיו הוא מעדיף למות על קידוש השם.

לכאורה נעשה שימוש בביטוי "קידוש השם" בכל אירוע בו אדם מת על מוצאו היהודי, או על קיום מצוות. אך בהיבט מעמיק יותר נראה שאין הדבר פשוט כלל ועיקר. הדת היהודית רואה בקדושת החיים ערך עליון ונשגב ראשון במעלה, הדוחה את כל המצוות למעט כאשר מדובר באיום קיומי ויסודי כעם.

מצוות קידוש השם נלמדת מהפסוק בספר ויקרא: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". עיקרה, כפי שמבאר הרמב"ם, היא המצווה למסור את הנפש מבחירה מול דרישה לעבור אחת משלושה עבירות המוגדרות יסוד ביהדות – "יהרג ואל יעבור" - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כמו כן, בעת מלחמה רוחנית שחפצה לטשטש את הזהות הדתית אשר מוגדרת כ"שעת השמד" כל פעילות של מסירות נפש לקיום התפיסה הרוחנית דתית תיקרא "קידוש השם".

כך היה עם רבי עקיבא שנסרק במסרקות של ברזל כדי לשמור על יהדותו ועל ערכיו, תוך כדי אמירת פסוקי שמע ישראל. וכך היה עם עשרה הרוגי מלכות ועוד רבים בהיסטוריה של העם היהודי אשר מעמדם הרוחני היה רם עד מאוד והוגדרו ככאלה ש"אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן".

תפיסה פשטנית זאת של המושג "קידוש השם", שרלוונטית רק למתים מתוך בחירה בהתאם לקריטריונים הנ"ל, עוררה דיונים רבים על הגדרת מותם של מיליוני היהודים בשואה. תפיסה זאת עיצבה בראשית המדינה את ההבנה שהגיבורים ומקדשי השם בשואה היו בעיקר לוחמי הגיטאות והמחתרות, שמתו מתוך בחירה ומתוך מסירות נפש להצלת הכלל. בתחילת הדרך שמרו האחרים על סיפורם האישי בהיחבא ובבושה גדולה, מחשש שמא יואשמו על ידי החברה בהליכה למוות "כצאן לטבח".

במהלך השנים השתנתה התפיסה הציבורית ואף שונו הכיתובים באנדרטאות השונות, מתוך הפנמה שכל התמודדות בשנות השואה הייתה מתוך מסירות נפש וגבורת הרוח. נראה שהשלמת המהפך התפיסתי היה מיד עם לכידת אדולף אייכמן, הקמת לשכה 06 לצבירת הראיות נגדו ותחילת המשפט, שאפשר לשורדי השואה לספר את סיפורם בגאון ובשאר רוח.

הרב יהושע משה אהרונסון זצ"ל היה מרבני פולין בזמן השואה. יומנו האישי, תשובותיו, ומאמריו מתקופת השואה ולאחריה מהווים תיעוד אותנטי ונותנים מבט ייחודי על מאורעות השואה מנקודת מבט של רב. אחר עלייתו לישראל כיהן כרב בפתח תקווה. בכתביו הוא מעיד ששאלה זו ניקרה במוחו ללא הרף גם על סף המשרפות:

"עוד בהיותי בגיא צלמוות במחנות המוות אושוויץ ובוכנוואלד, כל אותם מיליונים קדושים שהומתו על ידי הנאצים במיתות משונות, האם מיתתם היא מיתת 'קידוש השם'? האם קיימו במותם את המצווה הנשגבה של 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' שעל מקיימיה נאמר: 'אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן'? השאלה היא, האם יהודי שהומת עבור היותו 'יהודי' – הינו 'מקדש השם' במיתתו. רובם ככולם של הנהרגים, מתו באין ברירה. לרוב המומתים לא היה יישוב הדעת או כוונה כל שהיא בשעה שהומתו, האם ניתן לקרוא למיתה כגון זו 'קידוש השם'?".

למתבונן מן הצד, ההתדיינות בשאלה על הגדרתם הדתית של נרצחי השואה יכולה לעלות תהיות, אך מסתבר שהדבר נסך שאר רוח בנספים רבים שידעו ברגעיהם האחרונים שבמותם קדשו את עמם ומורשתם.

נראה שבסוגיה זו הכריע הרב אלחנן וסרמן הי"ד מחשובי רבני ליטא בזמן השואה שכן לפני הוצאתו להורג בפורט השביעי ליד קובנה נשא נאום לתלמידיו ואמר: "עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקרבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה של קידוש השם" ואף נמסר בשמו שהורה לברך בשם ובמלכות את הברכה הנאמרת רגע לפני מוות על קידוש השם "לקדש שמו ברבים" כנוסח המופיע בספר השל"ה (שני לוחות הברית).

בגטו וורשה ניסו הוגי הרוח לחזק את חוסנם של תושבי הגטו בהגדרת קדושת השם דווקא מתוך קדושת החיים. הרמב"ם התייחס לתיאור זה כתיאור מצב בו יהודי מתנהג אל מול הכלל בהתנהגות אצילית וייחודית וכדבריו (הלכות יסודי התורה פרק ה') : "וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם,..., עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את השם". באגרת שכתב ליהודי ספרד ומרוקו כאשר נאלצו לעמוד בפני גזרות המוסלמים להמרת דתם ולהתאסלם הוא כתב כי כל התנהגות אשר הופכית לחילול השם יש בה קידוש השם.

ההגדרה במהותה חשובה שכן היא מתכללת בתוכה סט ערכים מחייב המהווה מגדל אור מוסרי וערכי. השאלת המונח 'קידוש השם' והרחבת השימוש בו להתנהגויות אציליות ולעמידה איתנה מול אתגרי התקופה הרוחניים והפיזיים מכניסה לצל כנפיה ללא כל ספק את כלל ההרוגים והנטבחים מעצם היותם חלק מבני העם היהודי ועל עצם החלטתם לממש את מאווייהם כאן בארץ ישראל, כמו גם לאלה שקשרו את גורלם עמנו ואשר מסרו נפשם להצלת בני עמנו לאורך ההיסטוריה אשר להם מעמד גבוה ואצילי במקורות היהודיים.

הרב שרגא נתן דהן הינו קצין במיל. בעל תואר שני בתחומי ניהול וטכנולוגיה ומוסמך לרבנות ודיינות. משמש יועץ ומרצה בגופים ציבוריים, ביטחוניים, חינוכיים ומדעיים בנושאי הלכה, טכנולוגיה, רפואה, מדע וחלל.