בעקבות פרשת ולדר: מתי לפי ההלכה מותר לדבר לשון הרע?

הרשתות גועשות, אולפני הטלוויזיה דנים בזה ללא הרף, והציבור הדתי אשר חי על פי סט ערכים מחייב נמצא בדילמה לא פשוטה, ערכית ומוסרית.

אדם מואשם ללא כתב אישום רשמי, ובטרם התלבנו העניינים באמצעות הכלים החוקיים והמשפטים העדיף הוא לסיים את חייו ולחמוק מאימת הדין, אשר לטענתו כבר נחרץ לחובתו שלא בצדק. לעומתו, לאור העדויות הקשות והחדות שפורסמו באמצעים השונים הרי בעיני ציבור גדול ההרשעה מהדהדת גם ללא חיקור דין פלילי.

בהקשר זה, למושג "לשון הרע" נעשה שימוש גובר משני צידי המתרס. היו שטענו כי העיסוק בסוגיה עם הזכרת שמו של החשוד הינו חריגה נורמטיבית ודתית מהלכות לשון הרע, ואילו אחרים טענו כי האיסור לומר לשון הרע מוגבל ואינו בכל מחיר.

האיסור ההלכתי לדבר לשון הרע, כולל בתוכו כל דיבור רע על יחיד או על רבים הכולל פרסום מעשים רעים או דברים היכולים לפגוע או להעליב. לזה מתווסף איסור נוסף של רכילות, אשר מתייחס גם לדיבור על אחרים ללא הקשר לטיבם (רעים או טובים).

מקור האיסור בספר ויקרא בפסוק "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ", ובספר דברים בפסוק "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר". על הפסוק האחרון מבאר הפרשן רש"י שמדובר על לשון הרע, שכן ההכאה בסתר אין כוונתה למצב שבו לא ראו את האקט הפיזי של ההכאה אלא ביטוי לכך שהסובבים לא הבינו שזו הכאה מכיוון שלכאורה לא הייתה הרמת יד פיזית, אך הנפש חטפה מהלומה לא קטנה.

העיסוק בסוגיית איסור לשון הרע תופסת מקום חשוב מאוד בתרבות העם היהודי ובערכיו, ככלי אפקטיבי ומוסרי לשמירה על חופש הפרט. כחלק מאמצעי ההטמעה של איסור זה בקרב החברה היהודית, השתמשו חז"ל בתיאורים נוקבים וחדים ובדימויים שונים המבטאים את חומרת האיסור, כגון השוואת האיסור לעבודה זרה, לגילוי עריות ולשפיכות דמים גם יחד, כמעשה ש"מגדיל עוונות עד לשמיים", ואף באחד המקורות יש דימוי ללץ, חנפן ושקרן שאינו ראוי לזכות לקבל פני השכינה ולבן מוות, ובמקום אחר אף נכתב שראוי שישליכו אותו לכלבים.

את מקומו כמטמיע האיסור בעת החדשה של לשון הרע רכש רבי ישראל מאיר מראדין (מהדור שלפני השואה) ביושר, עת כתב את ספרו "חפץ חיים" כספר יסוד המרכז את כל הלכות לשון הרע.

אך האם לעיתים אי אמירת לשון הרע יכולה לסכן דווקא את החברה כולה, כאשר פגיעות אשר נעשו במחשכים אינן מתבררות ואינן מטופלות בעקבות האיסור של לשון הרע?

התשובה לכך נרמזת כבר בתורה, כאשר נערה מאורסה נאנסת וצועקת ו"אין מושיע לה". מכאן לומדת הגמרא שאם יש מושיע, הוא צריך להושיע את הנערה; וזאת, אף במחיר חייו של הרודף. הגמרא לומדת זאת באמצעות ההשוואה לרוצח המופיעה בפסוק: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה". פגיעות מיניות מתוארות כרציחה ממש, שכן הנפש פגועה ורצוצה.

ישנם מקרים שאיסור לשון הרע נדחק הצידה על מנת להגן על הזולת. אחד מיסודות ההיתרים לומר לשון הרע הוא כאשר זה לתועלת, כגון מניעת פגיעה ממונית או נפשית, וכפי שמובא בספר "פתחי תשובה" (המאה ה-19, פרוסיה) בהמשך לאיסור אמירת לשון הרע: "ואנכי מרעיש עולמות להפך. עוון גדול מזה. הספרים מדברים על האיסור החמור של לשון הרע אבל ברצוני להגיד דברים הפכיים, וגם הוא מצוי ביותר. והוא מניעת עצמו מלדבר במקום שיצטרך לדבר, ולהציל עשוק מעושקו".

לשון הרע לא נועד להוות חומת הגנה בצורה בפני נוכלים ופוגעים למיניהם, אלא לחזק את הכבוד ההדדי ואת הפרטיות, אך ברגע שזו נפגעת - ראוי ונכון לומר ולהשמיע.

אך השאלה היא בפני מי. האם מספיקה אמירה לרשויות החוק או לבוררים הקהילתיים, ולאחר שהאמירה נאמרה הנפגע יחזור למחשכים יחד עם הפוגע? או שמא מכיוון שכבר מותר לספר לא חשוב הפורום הנחשף לאירוע ואין הגבלת כמות?

לפרסומים במדיה הציבורית של אירועים אשר התרחשו במשך שנים רבות מתחת לפני השטח יש לעיתים חשיבות רבה, שכן ניתן לאתר כך נפגעים רבים יותר ובכך לבסס ראיות כנגד הפוגע. כמו כן, הפרסום מאפשר להזהיר את האחרים מפני הסכנה האורבת להם (להציל העשוק מיד עושקו), אך לעיתים יש הרואים בפרסום הציבורי כלי ענישה הנועד גם להשפלתו של הפוגע כמעשה נקם על המעשים המיוחסים לו, וככל שמשפחתו (אשר גם היא מהנפגעים ולא מהפוגעים) תחווה את הבושה ואת הכלימה - כך יוטב.

הגבול בין הצלת האחר לבין עשיית דין ללא משפט (דבר המנוגד לרוב במשפט ישראלי ובדיני המשפט העברי כפי שמובא בתורה) - הינו דק מאוד.

בתלמוד הבבלי מובאת דעתו של ר' יהודה ש"לא עביד איניש דינא לנפשיה" - לאדם אין רשות לדון בעצמו אלא בפני בית דין מוסמך, שכן הם אמונים על הטיפול בפרט. לעומתו, ר' נחמן מתיר. אך במידה שאין מי שיטפל בעוול ניתן לעשות פעולות מידיות על מנת למנוע הפסד, וכלשון הגמרא: "היכא דאיכא פסידא, כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה" (במקום שיש הפסד, כל העולם לא יחלוק שאדם יכול לעשות דין לעצמו).

השפלתו של החשוד בפגיעה ככל הנראה לא תשפיע עליו בעת הזו במקום שבו הוא נמצא, אלא אך ורק על משפחתו ועל הנפגעים והנפגעות, אשר במקום לקבל טיפול ראוי במצוקתם עומדים הם אל מול גלים סוערים של דעות ואמונות בדבר המעשים שנעשו, ואין בזה ולו מאומה על מנת לרפא את השבר והכאב הגדול שנעשה ברציחת נפשם.

יש חשיבות ציבורית בהוקעת המעשים ומחולליהם מקרבנו, ובכך נאמר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", וכל שכן במקרה הספציפי שבו מדובר בחשוד אשר ספריו היוו השראה בפני דורות שלמים, ובהתאם גם דמותו הייתה לחיקוי ולהערצה. אך בעת הזו, לאחר שהדברים נאמרו בחדות, עלינו להידרש לשאלה: האם כל פרט באישומים הקשים רלוונטי, כולל פרטים עסיסיים ופיקנטיים הפוגעים בפרטיותם של הנפגעים כולם? אם התשובה היא שלילית, הרי על אף החשיבות בהצלת העשוק מעושקו, איסור לשון הרע עומד בעינו.

את האֶמְפַּתְיָה, את העידוד ואת החיזוק אנו שולחים בעת הזו לנפגעים כולם, הן לאלו שחוו את שחוו לאחר שנרצחה נפשם והן לבני משפחתו שחווים את התקופה הקשה בחייהם ללא עוול בכפם.

הרב שרגא נתן דהן הינו קצין במיל'. בעל תואר שני בתחומי ניהול וטכנולוגיה ומוסמך לרבנות ולדיינות. משמש יועץ ומרצה בגופים ציבוריים, ביטחוניים, חינוכיים ומדעיים בנושאי הלכה, טכנולוגיה, רפואה, מדע וחלל.