מפתיע: סרבני הגט מוכנים להתגרש - בגלל הטיסה לאומן

העולם שלי הוא עולם הפוך: גירושים הם לא דבר עצוב אלא דבר שמח. כשלקוחה שלנו ב"מבוי סתום"מקבלת גט, המשמעות היא שהיא משתחררת מנישואים שכבר אין בהם אהבה או שותפות, ושימשו רק כדי לכפות עליה את רצונותיו של בעלה לשעבר.

בשבוע שעבר חגגנו את הגט של חנה (שם בדוי). כבר שנה וחצי שחנה ובעלה לשעבר לא חיים יחד, הוא בכלל בחו"ל רוב הזמן, אבל כל פעם שחנה ביקשה ממנו לפתוח תיק גירושין בהסכמה, הוא היה מתחמק ואומר לה שיעשו את זה בהמשך, שלא תדאג. חנה חששה שאם תפתח תביעת גירושין חד צדדית, בעלה יימנע מהגעה לישראל וכך יתחמק גם מההליך בבית הדין הרבני.

לפני כמה שבועות הבעל הגיע לביקור בארץ, וחנה ניצלה את ההזדמנות היקרה, פתחה סוף סוף תביעת גירושין וביקשה צו עיכוב יציאה מהארץ מחשש לעגינות. בית הדין הבין את הסיכון, נענה לבקשה והוציא את הצו, ששינה את הסיפור של חנה מקצה לקצה. ברגע שהבעל הבין שהוא מעוכב בארץ ולא יוכל לחזור לחו"ל, בייחוד מפני שהוא מתכנן לנסוע לאומן לראש השנה, הוא הסכים לתת את הגט וחנה יצאה לחופשי.

אין כמו התקופה הזאת שלפני ראש השנה. בבית הדין הרבני מתקבצים סרבני גט צדיקים במיוחד, שמייחלים לנסוע לבלות את ראש השנה סביב קברו של נחמן מברסלב. אני מבינה קטנה מאוד בחסידות, אבל נתקלתי באמרה המיוחסת לרבי נחמן שאמר לתלמידיו שלא רק הם תלויים בראש השנה שלו, אלא כל העולם כולו. אני לא יודעת אם אכן כל העולם כולו, אבל ראש השנה של רבי נחמן בהחלט הופך את חודש אלול לעת רצון מיוחדת לשחרור מסורבות גט. פתאום כל מיני סרבני גט שעד עכשיו היו נחרצים בדעתם שלא להתגרש נזכרים שהרבה יותר חשוב להם לנסוע לאומן מאשר להיות נשואים. הם מוכנים לתת את הגט ובלבד שלא להיות מעוכבי יציאה בארץ.

בארגון "מבוי סתום", כאמור, כל גט שלקוחה שלנו מקבלת משמח אותנו מאוד מאוד. אנחנו מכירות טובה על כל אישה שזוכה לחירותה. אבל קשה שלא לשים לב לאבסורד שהתופעה של גיטי-אומן חושפת: בבית הדין מייחסים רצינות תהומית לרצונו של הבעל שלא להתגרש. רצונו מקבל יחס של זכות בסיסית שאין כמעט לפגוע בה. חס וחלילה שלא יהיה הגט מעושה - גט שהבעל אולץ לתתו. גט כזה עלול להיחשב גט פסול, גט חסר משמעות. אם הגט פסול הגירושין לא התקיימו ובני הזוג עדיין נשואים.

אבל הפלא ופלא - פתאום מתקרבת הטיסה לאומן ומתגלה שלבעל בכלל לא היה כל כך חשוב לא להתגרש. אילולא ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ, צו שאין מטרתו להפעיל לחץ על הבעל אלא פשוט לוודא שהוא לא נעלם ומתחמק מההליך, היה הבעל כנראה טוען גם במקרה זה שהוא לא רוצה להתגרש. אולי אפילו שהוא רוצה שלום בית. אבל כשמול הרצון המקודש לא להתגרש עומדת היציאה לחו"ל, פתאום הסרבן מוותר בלי בעיה.

ואז נשאלת השאלה: האם באמת יש הצדקה לכל הזהירות הזאת? האם לא הגיע הזמן לבחון באופן אמיתי את היחסים בין בני הזוג, ולהפסיק לקחת ברצינות את טענות הבעל שהוא לא רוצה להתגרש רק מפני שכך הוא אומר?

הכותבת היא חברת המחלקה המשפטית של "מבוי סתום"- ארגון שמסייע לנשים מסורבות גט ועגונות.