הזדמנות נפלאה: הצד היפה של התפילה בחוץ

נגיף הקורונה לא מרפה, וזן הדלתא שהתפשט ברחבי המדינה מאיים על כולנו בסגר, ובאפשרות של קיום תפילות החגים הקרבים ובאים מחוץ לבית הכנסת, ברחוב או במרפסות, ממש כמו בשנה שעברה.

קריאות רבות נגד האפשרות של תפילה מחוץ לבית הכנסת כבר נשמעו מאנשים רבים, חשובים ורבי מעלה. אבל אולי התפילה הזו דווקא מחוץ בית הכנסת, דווקא באמצע הרחוב, לעיני כל, היא בסופו של דבר הזדמנות נפלאה?

אולי העובדה שאנו נאלצים שלא מרצוננו לעזוב את מקדש המעט בדמות בתי הכנסיות שלנו, היא סימן מלמעלה? אולי כאשר הקב"ה זורק אותנו אל מחוץ לבתי הכנסיות שמוגדרים כמקום מסודר ומגודר, המיועד להרבות בקרבו בכוונה ובריכוז, יש בכך קריאה שעוד לא הבנו?

כשאני מסתכל למציאות בעיניים, אני מבין שאולי הקב"ה רוצה שנשבור את הקירות בינינו ואת קירות הלב, ונפתח את ליבנו ואת המרחבים שלנו לכיוונים נוספים, של הזמנת אנשים חדשים לתפילה. אז אמנם התפילה תאבד את ארבע האמות שלה, אבל היא תוכל להיפתח למחוזות חדשים ומרגשים של אנשים שעד היום לא בהכרח ביקרו והכירו את בית הכנסת מבפנים.

יש פה אמירה חשובה ומרעננת: אחרי שנים של תפילות חגים מרגשות ומרוממות בבתי הכנסת, אולי זה הזמן להתחיל לקחת אחריות אישית ולהזמין לתפילה באמצע הרחוב את השכנה בקומה מעל, ואת ההוא שגר ממול. אולי יצמחו דברים טובים מחיבור הלבבות הזה שאינו מצריך קירות אבל מצמיח לבבות.

זה הזמן לקרוא לכל בתי הכנסת, לכל הקהילות ברחבי ישראל, להזמין אליהם את השכנים, אנשים שעד היום לא פקדו את בתי הכנסת, לתלות פתקים באזורים עם שלטי הכוונה, להאיר פנים לכל אדם ולדאוג להם לסידורים ולכיסאות שירגישו בנוח.

יש כאן הזדמנות להתחדש בשליחות אמיתית למען כלל ישראל.

כותב הטור הוא מייסד ויו"ר מרכז "ראש יהודי"