דביר בובליל (23), לוחם גולני וחובש פלוגתי, הגיע אמש (ראשון) לאקדמית הדתית לחינוך "שאנן" בחיפה להרצות בפני מאות סטודנטים וסטודנטיות ולשתף בסיפורו האישי מאז מתקפת ה־7 באוקטובר. בובליל, בנה של אשת ראש החוג לחינוך מיוחד במכללה, ד"ר גרניט בובליל, שהה בבוקר המתקפה במוצב ארז שבצמידות לגבול עזה והשתתף במלחמת גבורה מול המחבלים שחדרו למוצב עם פרוץ המתקפה.
במהלך המתקפה יצא דביר להגן על חבריו במוצב תחת אש כבדה, לאחר שמחבלים חדרו לאזור. במהלך הלחימה נפצע באורח קשה מרימון ומירי בראש, שכב שעות ארוכות כשהוא מחוסר הכרה ורבים היו בטוחים כי נהרג. לאחר שפונה לבית החולים החל מסע שיקום ממושך שכלל הנשמה, פגיעה נוירולוגית ושיקום פיזי ונפשי מורכב. למרות התחזיות הקשות הצליח לחזור בהדרגה לדבר, ללכת, לנגן בפסנתר ולהרצות על סיפורו האישי.
במהלך ההרצאה דביר שיתף בהתמודדות הקשה שעבר מאז שנפצע אנושות בלחימה, עבר עשרות ניתוחים ותהליך שיקום ממושך ומורכב. במשך 38 ימים היה מורדם ומונשם לאחר שנורה בראשו במהלך הקרבות במוצב ארז, ובהמשך סבל משיתוק בצד שמאל של גופו בעקבות הפגיעה המוחית. לאחר שהתעורר החל במסע שיקום שכלל טיפולים נוירולוגיים, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת, ובניגוד להערכות הרופאים הצליח לחזור בהדרגה ללכת, לדבר ולנגן בפסנתר.
״אחרי שהתעוררתי הבנתי שאני לא יכול לדבר, שיד שמאל לא זזה וגם הרגל לא זזה, אבל החלטתי שאני לא מוותר", ציין בהתרגשות. אחרי חודש שהורדם והונשם, פתח דביר את עיניו. "ראיתי את אמא שלי בוכה, והבנתי שקיבלתי את החיים מחדש״. דביר שמנגן מילדות בפסנתר, שאל מייד כשפתח את עיניו אם יוכל להמשיך לנגן בפסנתר, ניגן בפני הקהל ברגעים שגרמו להתרגשות גדולה.
לדבריו, תהליך השיקום היה מאבק יומיומי: ״השיקום היה מלחמה אחרת, לא פחות קשה משדה הקרב. אמרו לי שהיד לא תחזור, אבל המשכתי לעבוד קשה. גם היום, כשאני עייף, אני עדיין בולע מילים, אבל אני ממשיך להילחם״.
דביר המשיך ושיתף שלמרות הכול בחר להתמקד בחיים ובהתקדמות: ״החלטתי שכל השאלות והכעסים על המחדלים של הצבא שלא היה ומדוע זה קרה לא קידמו אותי ובחרתי במקום להתמקד בלחיות, להשתקם ולהמשיך קדימה״. עוד אמר בהתרגשות: ״המחבלים ניסו לגדוע לי את החיים, אבל חזרתי ללכת, לדבר, לנגן ולעמוד מול אנשים".
עוד ציין: "לא בחרתי להיות גיבור ישראל, הגורל בחר בי והמוטיבציה שלי להילחם על חיי מחדש מגיעה מכוח האמונה. עד שזה לא קורה אתה לא מבין מה הכוח של משפחה, משפחה שלא מוותרת ולא משחררת לרגע ומלווה אותך בכל דקה. אמא עברה לגור לידי ואהיה חייב לה התקומה שלי עד סוף חיי. בחרתי לא להיות נכה וב"ה אני חזק בנפש ואחת האבחנות היו שאין לי פוסט טראומה ובעז"ה אוכל לחזק אחרים".
נשיא המכללה, פרופ׳ אבי לוי ציין בהתרגשות: ״התכנסנו כאן לא רק כדי לציין אירוע, אלא כדי לעמוד בהשתאות, בהרכנת ראש ובהערכה עמוקה לדביר ולמשפחתו. דביר מייצג את רוח הגבורה, האחריות והמסירות של דור שלם של לוחמים, שפעלו באומץ לב כדי להגן על עם ישראל גם ברגעים הקשים ביותר. לצד גבורתו של דביר, ראינו גם את כוחות הנפש והאמונה הגדולה של משפחתו, ושל אמו של דביר, הלביאה גרניט , אשת סגל שלא נתנה לאבחנות הרופאים לקבוע את גורלו של דביר ונאבקה ללא לאות למען חייו ושיקומו. סיפורו של דביר הוא סיפור של תקומה, ובחירה להיאבק ולקום כל בוקר מחדש, ללמוד מחדש ללכת, לדבר ולנגן, ולהמשיך לחיות מתוך תקווה ואמונה. היכולת שלו לעמוד כאן היום מול מאות סטודנטים וסטודנטיות, לשתף, לרגש ולהעניק השראה, היא ניצחון גדול של הרוח האנושית ושל כוח החיים״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו