דווקא עכשיו: יהודי התפוצות שבחרו לעשות עלייה תחת אש

ההחלטה עבור יהודי הגולה לעלות לארץ ישראל מגלמת בתוכה מעשה ציוני, אומץ ואהבה גדולה לישראל - אך באותה העת המעשה כרוך בהחלטות קשות, בחששות של האדם העולה וגם אלו של בני המשפחה והחברים. החששות מתגברים פי כמה וכמה בימים האחרונים, עם פרוץ מבצע שאגת הארי.

למרות זאת - ואולי דווקא בגלל זה - יש לא מעט אנשים שהחליטו בימים האחרונים להגיש את הבקשה לעלות לישראל ולפתוח בהליכים הנדרשים. לפני נתוני משרד העלייה והקליטה, מאז 7 באוקטובר, וברקע גל האנטישמיות שהתפרץ ברחבי העולם, עלו לישראל 62,197 עולים חדשים נכון לתחילת מארס.

שוחחנו עם שתיים, שושנה קולמן ושירי קאהן, שהגישו את הבקשה לפתוח בהליך העלייה לארץ בימים האחרונים.

"איבדתי המון חברים"

שושנה קולמן היא צלמת במקצועה, בת 25 מבוסטון. היא הגישה את הבקשה לפתוח בהליכי העלייה בימים האחרונים, כשהשאיפה היא להגיע לישראל בקיץ, או לכל המאוחר בסתיו 2026.

היא קיבלה את ההחלטה הסופית לפני שבועות אחדים, כשרוחות המלחמה כבר נשבו באוויר, והמלחמה עצמה לא הרתיעה אותה מלהגיש את הבקשה. "חשבתי על זה כבר תקופה ארוכה. תמיד הרגשתי מאוד מחוברת לישראל", היא מספרת.

האנטישמיות בארה"ב זינקה בחדות מאז 7 באוקטובר, גם במסצ'וסטס. לפני נתוני הליגה נגד השמצה, בשנת 2024 לבדה נרשמו באזור ניו אינגלנד (צפון־מזרח ארה"ב) 638 תקריות אנטישמיות, מהן 438 במסצ'וסטס.

שושנה: "אני נוהגת לענוד שרשרת של מגן דוד בציבור, ואני לא מרגישה כעת בטוחה לעשות זאת בארה"ב.למרות שישראל במלחמה עכשיו, באיזושהי צורה ארגיש בטוחה יותר בישראל מאשר בארה"ב"

שושנה מספרת כי מאז 7 באוקטובר היא איבדה הרבה חברים בשל העמדות שהביעה בעד ישראל ובעד היהודים, ואף ספגה קללות ברשתות החברתיות. קולמן החליטה שהיא רוצה לעבור למקום שבו תוכל להפגין את יהדותה בפתיחות ולא חשש.

"ישראל - שם אני צריכה להיות"

"אני נוהגת לענוד שרשרת של מגן דוד בציבור, ואני לא מרגישה כעת בטוחה לעשות זאת בארה"ב. למרות שישראל במלחמה עכשיו, באיזושהי צורה ארגיש בטוחה יותר בישראל מאשר בארה"ב".

שירי קאהן, עורכת דין במקצועה, בת 45 מטוסון אריזונה, היא נכדה לשורדת שואה. שירי היתה בישראל רק לאחרונה בסבב נוסף של ארגון "תגלית" שהתקיים בין 16 ל־25 בפברואר. היא מספרת כי היא מרגישה "שייכת לישראל", וכך הרגישה כבר בסבב תגלית הראשון שלה, לפני 18 שנה.

"כשנחתנו בישראל, ונגעתי לראשונה בקרקע, זה הרגיש כמו בית", היא נזכרת וממשיכה: "זו לא התחושה שאני חווה בארה"ב. אני גרה שם, ויש לי שם בית, אבל אני לא מרגישה שזה הבית שלי. אני לא חיה באמת עם האנשים שלי - ישראלים והעם היהודי בישראל. אני מיעוט מוחלט כאן".

שירי: "כשנחתנו בישראל, ונגעתי לראשונה בקרקע, זה הרגיש כמו בית. זו לא התחושה שאני חווה בארה"ב. אני גרה שם, ויש לי שם בית, אבל אני לא מרגישה שזה הבית שלי. אני לא חיה באמת עם האנשים שלי"

לדבריה, היא לא מרגישה שיש לה מן המשותף עם אורח החיים האמריקני שמקדש קודם כל את הקריירה והכסף, ובעיניה הדבר הכי חשוב הוא המשפחה, לפני הכל. "חשוב לי להיות עם אנשים שאני באמת ובתמים אוהבת ושאכפת לי מהם. אני רוצה לדבר עברית, להיות בחברת אנשים שיש להם סולם ערכים דומה לשלי", היא אומרת. קאהן מוסיפה כי השאיפה היא לעשות עלייה בתחילת החורף או בתחילת 2027.

לעורכת הדין יש משפחה בישראל, ואביה הוא במקור מחיפה. היא מספרת כי מאז 7 באוקטובר בפרט יש לה "רגשות עזים של צורך להיות בישראל", וביום המתקפה היא חוותה תחושות של ייאוש, חורבן וחוסר אונים, שאין ביכולתה לעשות דבר. "זה היה משתק, היה כל כך קשה להיות כל כך רחוקה מישראל, בידיעה על מה שקורה שם. זה באמת גרם לי להתחיל לחשוב לעשות עלייה. כשהחטופים האחרונים שבו, וראיתי את איחוד המשפחות, זה רק העניק תחושה מוצקה יותר לכל מה שהאמנתי באשר לישראל - שערכי החיים והמשפחה הם מהחשובים ביותר".

"אפשר למות גם בתאונת דרכים"

קאהן הגישה את הבקשה לפתוח בהליכי העלייה לפני כשבוע, למרות פרוץ המלחמה. ההחלטה הסופית התגבשה אצלה עוד בחזרה מהטיול האחרון ב־25 בפברואר, כשנושאת המטוסים "ג'רלד פורד" כבר היתה בדרכה למזרח התיכון, ונושאת המטוסים "אברהם לינקולן" כבר היתה בעמדת זינוק למתקפה. היא לא ייחסה לכך חשיבות ולא חשבה להמתין שהמצב יתייצב. "אני רוצה להתחיל לחיות את החיים שלי בדרך שבה אני אהיה שמחה. וזה להיות בישראל, ולהקים משפחה בישראל", היא מוסיפה.

כשאני שואל את שושנה ואת שירי אם הן חוששות מהטילים האיראניים, הן חלוקות בדעתן, אך מדגישות שזה לא מה שימנע מהן לעלות. שושנה אומרת כי יש לה "חשש מסוים", אך היא מביעה ביטחון ביכולות של מערכות ההגנה האוויריות ובמקלטים. "הישראלים מסוגלים לעבור את הדברים האלה. ובכל מקרה, אני לא מרגישה בטוחה יותר בארה"ב מאשר בישראל", שושנה שבה על דבריה.

פרויקט "המיליון ה־11" של "היום" מציב יעד לאומי חדש ברגע היסטורי: הבאת מיליון יהודים נוספים לישראל בעשור הקרוב. לא כמענה למשבר, אלא כבחירה אסטרטגית בחוסן, בכלכלה ובציונות יוזמת

שירי, לעומתה, נחרצת יותר: "ככה האמריקנים חושבים, נכון? יומיים לפני ההתקפה, כשחזרתי לאריזונה, אמרו לי 'איזה מזל שחזרת בזמן' - ואני, מצידי, הרגשתי תחושה מרה. העדפתי להיות עכשיו בישראל. אני לא מפחדת מהטילים, כל אחד מאיתנו יכול להיהרג גם בתאונת דרכים. יותר מזה, אני מעדיפה לחיות חיים שמחים בישראל כשיש סיכוי שטיל יפגע בי, מאשר להמשיך לחיות לא מאושרת כפי שאני בארה"ב".

לדבריהן, בני משפחותיהן והסביבה הקרובה שלהן כבר קיבלו את המעבר כעובדה מוגמרת ולא ניסו לשנות את דעתן, מלבד כמה שהביעו דאגה מסוימת. "כמה מהחברים שלי מודאגים וביקשו שאחכה עד אחרי המלחמה - אבל הם יודעים שקיבלתי את ההחלטה בכל זאת. ההורים גם מודאגים, אבל הם די מקבלים את ההחלטה ותומכים בה", אומרת שושנה.

"המשפחה שלי קיבלה את העובדה שהגעתי לנקודה שבה אני רוצה לעשות את מה שטוב לי, מכל הבחינות. לא ניסו לשכנע אותי שלא להתחיל בתהליך. אני לא רוצה לפספס את החלומות שלי, והחלום שלי הוא לגור בישראל", מסכמת שירי.

שר העלייה והקליטה, אופיר סופר: "העם היהודי צופה בעוצמתה של מדינת ישראל ובשינוי פני המזרח התיכון, ובוחר להיות חלק מן ההיסטוריה ומהסיפור הציוני. אין לי ספק שלאחר הניצחון וסיום המלחמה יהודים רבים יבחרו לעלות לישראל, כפי שקרה לאחר 7 באוקטובר. עלייה זו תחזק את הסולידריות החברתית, את הכלכלה ואת מדינת ישראל בכלל. אנו ערוכים ופועלים למען מטרה זו".