לא המימונה, לא הסגד: החג היהודי שהגיע הזמן שתכירו

בלוח השנה הישראלי יש חגים שכולם מכירים, כאלה שכבר מזמן הפכו לאירועי תרבות לאומיים, ויש חגים אחרים, יהודיים לא פחות ועתיקים לא פחות שכמעט לא זוכים לאזכור.

חג המלידה שייך לקבוצה השנייה. זהו חג מסורתי של יהודי הודו מקהילת בני ישראל, קהילה עתיקה שחיה אלפי שנים ב־הודו, אך למרות ההיסטוריה העשירה, הסיפור שלה כמעט ואינו נוכח בשיח הישראלי.

"המלידה הוא חג הודיה וברכה שמצויין בט"ו בשבט ויש לו קשר לטבע ולאליהו הנביא", מספר לנו גולן שריקר שריקאר מנכ"ל תנועת מסעל'ה ופעיל חברתי בולט בקהילת בני ישראל.

לפי שריקר, מעבר לט"ו בשבט המלידה היא גם חיוב שהמשפחה לוקחת על עצמה כדי לברך על מה שטוב ולכן יש כאלה שעושים את זה באירועים משמחים נוספים כמו חתונות, בריתות ויציאה מאבלות. 

במרכז החג עומד טקס המלידה: שולחן חגיגי שעליו מונחים אורז מתוק, קוקוס, פירות, פרחים ונרות, לצד תפילות, פיוטים ושירה. זהו טקס שמחבר בין אמונה, בית וקהילה ולמרות היותו חג עתיק, לעיתים קרובות הוא מובל על ידי נשים לא כמנהג חריג, אלא כחלק טבעי מהמסורת.

בהודו, המלידה הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים של קהילת בני ישראל. היא התקיימה בבתים ובמרחבים קהילתיים, עברה מדור לדור ולא נדרשה להסברים או להצדקות.

זו הייתה יהדות מקומית, חיה ונושמת, שהתפתחה הרחק ממרכזי העולם היהודי המוכרים ועדיין שמרה על זהות ברורה ועמוקה.

"עם העלייה ל־ישראל, המציאות השתנתה. תהליכי הקליטה, כור ההיתוך והשאיפה “להשתלב” דחקו מסורות רבות לשוליים" מספר לנו שריקר.

המלידה לא נעלמה, אבל הפכה לעיתים לאירוע משפחתי מצומצם, כזה שנשאר בתוך הקהילה ופחות יוצא החוצה אל המרחב הציבורי. בניגוד לחגים אחרים, היא כמעט שלא קיבלה נראות תקשורתית, חינוכית או ממסדית.

שריקר מספר שגם הוא בעצמו עבר תהליך עם הזהות שלו: "מאוד התביישתי בהתחלה, כשהיו אומרים לי "הודי" הייתי מתקן, היום אני לא מתקן, אני הודי בני ישראלי וזה הרבה בזכות החזרה למלידה". 

המלידה לא מחפשת אישור מהמדינה להתקיים, היא מצליחה להתקיים בלעדיה אבל היא כן מבקשת הכרה. הכרה בכך שהסיפור היהודי־ישראלי רחב יותר, מגוון יותר, ומורכב יותר ממה שלמדנו. ככל שנדע לעצור, להקשיב ולהרחיב מבט, כך גם הסיפור המשותף שלנו יהיה שלם.