אריאל דה לימה רושה, לשעבר פיליפה, עולה חדש מברזיל בן 37 שעלה לישראל במהלך המלחמה לפני 8 חודשים, עבר בארץ תהליך גיור - בסיומו היה צריך לבחור לעצמו שם עברי חדש. הוא בחר לעצמו את השם אריאל - על שמו של חלל צה"ל אריאל לובלינר ז"ל, החלל ה-900 במלחמת חרבות ברזל שנפל בחודש אוגוסט האחרון בחאן יונס.
דה לימה רושה הוא חוקר בטכניון שעושה כעת דוקטורט. הוא החל להתקרב לישראל וליהדות בגיל 15, אז הוא נחשף ליומנה של אנה פרנק. "נחשפתי ליצירה במסגרת פעילות בבית הספר", הוא אומר בשיחה עם "ישראל היום", "קראתי את הספר בהתלהבות גדולה, ובסוף הבנתי שאני לא יודע כמעט דבר על העם היהודי. הסקרנות הזו עוררה בי רצון עמוק ללמוד עוד.
"גדלתי בבית נוצרי, אך מעולם לא התחברתי לערכים או לתפיסת האל כפי שהוצגה שם. בדיוק אז הכרתי את היהדות - והתאהבתי בה. החלטתי שיום אחד אעבור גיור. ידעתי שבלי השכלה אקדמית ויציבות כלכלית, לא אתקבל ברצינות, ולכן דחיתי את הצעד עד לזמן הנכון".
דה לימה רושה מציין כי תהליך ההתקרבות שלו ליהדות היה רציני מאוד ולקח שנים, בהן הוא בחן זאת שוב ושוב. "במהלך השנים הספקתי לחשוב שאולי זו רק תקופה חולפת, אבל ככל שקראתי יותר, כך התחזק הקשר והמשיכה שלי ליהדות", מסביר, "בשנת 2016, דרך חבר יהודי, נוצר הקשר הראשון שלי עם הקהילה היהודית, והחוויה הזו חיזקה בי שוב את הרצון להתגייר.
"התחלתי את התהליך במסגרת התנועה הרפורמית, שהייתה שער טוב להיכרות עם הדת, אך עדיין הרגשתי שאני רוצה להעמיק ולהתקרב יותר. ב-2024, כשהייתי בשל ובוגר הרבה יותר, יצרתי קשר עם הקהילה האורתודוקסית בסאו פאולו. בהשראת שני רבנים חשובים החלטתי לעלות לישראל, ובמקביל קיבלתי הצעה להצטרף לטכניון בחיפה ללימודי דוקטורט בתחום של אופטימיזציה של מבנים. זמן קצר לאחר שהגעתי, פגשתי את הרב אריה כהן מארגון 'הביתה' ואת הרב בנימין שלום מהטכניון, ובליווי ובעזרה הגדולה שלהם הצלחתי להשלים את הגיור כהלכה דרך הרבנות בחיפה".
המשפחה התנגדה בחריפות לעלייה
דה לימה רושה התגורר בסאו פאולו בחיק משפחה גדולה הכוללת את הוריו, שתי אחיות ואחיינים. על עלייתו במהלך המלחמה הוא מספר: "תמיד הרגשתי שהגורל שלי קשור למדינת ישראל בדרך כלשהי. בשנת 2022 ביקרתי כאן לראשונה. דווקא אז, אחרי יותר משנתיים בלי לחלות בקורונה, נדבקתי במהלך הביקור ונאלצתי לשהות יומיים בבית החולים איכילוב בתל אביב. כשחזרתי לברזיל החלטתי שבשנה הבאה אחזור כדי להשלים את המסע שלא סיימתי. למזלי - או לחוסר מזלי - הגעתי שוב לישראל באוקטובר 2023, וביום הנורא, 7 באוקטובר, הייתי בירושלים.
"נאלצתי לעזוב את הארץ תוך כדי הכאוס בטיסות, אך במקום תחושת הקלה הרגשתי תסכול ועצב על כך שאיני יכול לעזור. חברים אמרו בצחוק שאני 'מביא מזל רע', אבל עמוק בפנים ידעתי - הסיפור שלי עם ישראל רק מתחיל. החלטתי לעלות למרות הפחד, מתוך תחושת שליחות ורצון לתרום. ההורים והאחיות שלי התנגדו מאוד, עד כדי כך שהיציאה שלי פגעה ביחסים איתם.
"זה היה האתגר הקשה ביותר - להתמודד עם ההתנגדות ועם הבדידות. אבל חבריי תמכו בי מאוד, והאמינו בפרויקט שבגללו עליתי - ללמוד באוניברסיטה מובילה. מה שעזר לי באמת היו האנשים שהשם שלח לדרכי – הם עזרו לי להתארגן, להשתלב ולהרגיש חלק מקהילה".
למה בחרת דווקא את השם של החייל הזה, היה לך חיבור איתו?
כשהבנתי שהחייל הישראלי ה-900 שנפל היה אריאל לובלינר ז"ל, בחור ברזילאי, הרגשתי עצב עמוק - כמו כל הקהילה הברזילאית בישראל. השתתפתי בהלווייתו יחד עם חבר, ושם שמעתי סיפורים על האדם המיוחד שהוא היה, על טוב הלב שלו ועל ההשפעה שהייתה לו על סביבתו. זה נגע בי מאוד.
"באותו זמן בדיוק הייתי בתהליך הסיום של הגיור, והייתי צריך לבחור שם עברי. שקלתי כמה אפשרויות, אבל הרגשתי בלב שאני רוצה להנציח את אריאל - ולו רק על ידי נשיאת שמו. כך החלטתי לבחור בשם אריאל כשם העברי שלי, כהוקרה וכמחווה לחייל האמיץ הזה.
מה אתה חושב על הישראלים ומה למדת עליהם עד כה?
"במהלך כמעט 11 החודשים שאני חי בישראל, גיליתי כמה תכונות מיוחדות. קודם כל, הדימוי של הישראלי כ'צבר' מדויק מאוד: מבחוץ קוצני, אבל בפנים מתוק. אחרי שמתגברים על המחסומים הראשונים, מגלים אנשים חמים, נדיבים, אכפתיים - שעוזרים בלי לצפות לתמורה.
"על המדינה עצמה למדתי שהיא אולי קטנה בגודל, אבל ענקית ביופי, בגיוון ובמשמעות. בכל עיר יש שילוב מדהים בין נוף טבעי, היסטוריה עמוקה ורוח יהודית חיה. לאט לאט אני מרגיש יותר שייך ויותר חלק מהחברה. כל יום אני מגלה משהו חדש ומתרגש מחדש. המטרה שלי כרגע היא להמשיך לפתח את הפרויקט שלי באוניברסיטה ולשלוט בשפה העברית ברמה גבוהה תוך שנתיים-שלוש".
איפה תרצה לגור בארץ?
"לפני שעליתי לישראל גרתי בעיר ענקית - סאו פאולו, עם כ-20 מיליון תושבים. חיפה, בה אני גר כיום, לעומתה, היא עיר קטנה ושקטה, ואני דווקא נהנה מהשינוי הזה. כרגע טוב לי כאן, בעתיד אולי אשקול מקומות אחרים - אבל נכון לעכשיו, חיפה היא הבית שלי.
על תחום המחקר שלו בטכניון והשגת תואר דוקטור בגיל כה מבוגר הוא מציין: " אני עוסק במחקר בתחום של אופטימיזציה של מבנים ימיים, נושא מרתק שצובר תאוצה בעולם בזכות המעבר לאנרגיות מתחדשות. לגבי הגיל - אני לא חושב שאני 'מבוגר מדי' לדוקטורט. לגיל יש יתרונות וחסרונות: אולי אני פחות מהיר מהסטודנטים הצעירים, אבל הניסיון שלי כמנהל פרויקטים מורכבים ובעלי סיכון גבוה מעניק לי יכולת להתמודד עם מצבים לא צפויים, לחשוב בצורה יצירתית ולפתור בעיות בלחץ - וזה יתרון משמעותי מאוד".
מי שסייעו לדה לימה רושה בתהליך העלייה היו אנשי ארגון "הביתה". "את הארגון הכרתי דרך הקהילה שלהם בחיפה", הוא מספר, "בזכותם היה לי קל יותר להשתלב, להתיידד ולהרגיש בבית".
"הביתה" הינה עמותה ללא מטרות רווח הפועלת לעזור לעולים חדשים להשתלב בהצלחה בחברה הישראלית באמצעות קליטה קהילתית. כל קהילה מקיימת מפגשים קבועים, סדנאות חינוכיות, ארוחות שבת, טיולים, פעילויות לילדים, אירועי תרבות, פעילויות ספורט ועוד.
נתנאל רוטנברג, מנהל שותף בארגון: "בישראל ניכרת מגמה של חידוש העלייה. בשבועות האחרונים עם סיום המלחמה, אנו רואים עניין גובר בעלייה לישראל מצד משפחות וצעירים מקהילות יהודיות ברחבי העולם. אנחנו צופים כי בשנה הקרובה נראה גל עלייה משמעותי. רבים שהמתינו לסיום הלחימה מתכננים כעת את עלייתם לישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו