נפרדים מפיסת היסטוריה של העם היהודי: הצייר ושורד השואה האחרון ממרד גטו ורשה, מיכאל סמוס, הלך היום (חמישי) לעולמו בגיל 99 - כחודש בלבד אחרי שקיבל אות הוקרה מגרמניה.
בטקס מרגש שהתקיים בספטמבר האחרון ברמת גן, העניק שגריר גרמניה בישראל, סטפן זייברט, לסמוס את "עיטור מסדר ההצטיינות" מטעם הרפובליקה.
Sad to learn that Michael Smuss has died, last survivor of the Warsaw Ghetto Uprising.
He devoted his life to Holocaust education. I will never forget Zikaron BaSalon with him. Only last month I was honoured to present him with the Federal Cross of Merit. יהיה זכרו ברוך. pic.twitter.com/9JqCWJCCKp— Steffen Seibert (@GerAmbTLV) October 23, 2025
בהמשך לפרסומים על לכתו בשעות האחרונות, נפרד ממנו השגריר הגרמני בחשבון ה-X שלו: ״עצוב לשמוע שמיכאל סמוס נפטר, הניצול האחרון של מרד גטו ורשה״, כתב, ״הוא הקדיש את חייו לחינוך על השואה. לעולם לא אשכח את הזכרון בסלון איתו״.
במאגר סיפורי מורשת שפרסם המשרד לשוויון חברתי ב-2021, סיפר על עצמו כמי שראה את הכול, שרד והחליט לספר כדי שלא נשכח לעולם. ״נולדתי בשנת 1926 ב-15 באפריל בדנציג, וגרתי שם עד התחזקותה של המפלגה הנאצית. אז, החליט אבי להעביר אותנו לפולין ללודג', כשהייתי בן 12. בלודג' למדתי בגימנסיה של יצחק כצנלסון והייתי חבר בתנועת הנוער״, תיאר את עברו בגולה.
View this post on Instagram
״לאמי היה דרכון של דנציג ועל כן החלטנו להתפצל: אמא ואחותי נשארו ואבא ואני עברנו לוורשה. התגוררנו בגטו משנת 1940 ועד המרד בשנת 1943. התנאים היו קשים מאוד, היה רעב מוחלט ומחלות לרוב. למזלנו, שנינו עבדנו במפעל שעשה תיקונים לציוד צבאי של צבא הגרמני״.
בגטו נגלו לו הזוועות אשר נגרמו ליהודים על ידי הנאצים. ״אני וכמה חבר׳ה צעירים הצטרפנו למחתרת. כוונת המחתרת הייתה להפסיק את מעשיהם הנוראים של הנאצים. אני הברחתי נשק למחתרת והכנתי מולוטובים (בקבוקי תבערה) שהיו אמצעי להכנת מרד כנגד הנאצים.
בנוסף, במקרה - או כפי שאני מכנה זאת: חסדו של אלוהים - שיחק לידי: נשארתי אחד האנשים האחרונים בגטו ורשה, עשרות אלפים כבר מתו״, סיפר.
כאשר הנאצים רצו להציג באופן חיובי את הגטו, הוא מספר שזימנו למקום עיתונאים. ״זו הסיבה שבגללה לא הרגו אותנו. מאוחר יותר נשלחנו למחנות השמדה שונים. בין המחנות בהם הייתי: בודזין, מיילץ, פלאשוב, ויליצ'קה ופלוסנברג בבוואריה. באפריל 1945, לקחו אותנו לצעדת המוות שארכה שבעה ימים ולילות, ומפלוסנברג הגענו עד שטמסטריט.
הקטע הזכור לי ביותר הוא צעדת המוות, שארכה שבעה ימים של צעדה ברגל, בגשם ובלי אוכל. הצעדה הגיעה לסופה עבורנו עם הגיענו לכפר שטמסטריט. אני וכמה חברים בכוחותינו האחרונים ברחנו מהכביש לאחת החוות. האיכר הגרמני הזקן הביא לנו חלב לשתייה אחרי שבעה ימים ולילות ללא אוכל, שתינו רק מי גשם בדרך. שתיתי את החלב המנחם והתעלפתי, ולאחר מכן התעוררתי באמבולנס של הצבא האמריקני - וזו הייתה לידתי השנייה״, תיאר, ״פעם אחת בדנציג ופעם אחת בשטמסטריט״.
בשנת 1949 הצליח לעבור לארצות הברית, שם התגורר למשך מספר שנים. ״בשנת 1979 עליתי ארצה. למשך הרבה זמן שמרתי על שתיקה ולא סיפרתי את האירועים שקרו לי, עד שיום אחד התחלתי לצייר -והבנתי שזו דרכי כדי להביע את רגשותיי ולדבר על המקרים שקרו לי״, שיתף באומץ רב. ״כך הפכה האומנות לתרופה שלי, והפכה את הנושא ליותר קל לדיבור - כשרק אחרי תקופה ארוכה הצלחתי סוף סוף לישון למשך לילה שלם״, שיתף, ארבע שנים בלבד לפני היום שבו יובא למנוחת עולמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו