"אני בעזה, ויש לי הדס אחד וערבה אחת - האם אוכל לברך על סט זה?"

זו השאלה ששלח לי חייל ברצועה, שעה לפני כניסת החג • החיים שלנו מלאים ברגעים של אתגר וקושי, אך דווקא בהם אנחנו נבחנים • ברגעים כאלו, אחדות המשפחה, האומה והחברה הופכים למקור של כוח, של שמחה ושל תקווה

סוכות 2025. צילום: אורן בן חקון

החיים שלנו מלאים ברגעים של אתגר וקושי, אך דווקא בהם אנחנו נבחנים. דווקא ברגעים כאלו, אחדות המשפחה, האומה והחברה הופכים למקור של כוח, של שמחה ושל תקווה. חג הסוכות הוא חג של שמחה, והוא מסמל את האחדות המופלאה של עם ישראל.

חייל בעזה, שעה לפני כניסת החג, שלח לי הודעה כשבתחילת ההודעה כתוב "שאלה דחופה מעזה". הייתי בטוח שמדובר על שאלה של פיקוח נפש. שאלתו: "אני בעזה, ויש לי הדס אחד וערבה אחת (בנוסף לאתרוג ולולב). האם אוכל לברך על סט זה?". התרגשתי. חייל שנמצא בלחימה, מלא ברוח של תורה, של אמונה, של תשוקה לקיום מצווה! חז"ל אומרים שהערבה היא סמל לאלו שאין בהם "טעם וריח". אולם, בלי ערבה אי אפשר לברך (ויש מחלוקת מה הדין כשיש ערבה אחת ונהוג שלא לברך - עיין שו"ע תרנ"א, א, ומ"ב שם). בלי ה"ערבות" של עם ישראל - אותם אנשים פשוטים שעלולים להרגיש חסרי משמעות - אין קיום לאומה כולה. צריך את כולם.

נקודה נוספת שמחברת את חג הסוכות לנושא האחדות עולה מהגמרא בסוכה כז, שאומרת שבעוד שארבעת המינים צריכים להיות שלך "משלכם", הרי שאת מצוות הסוכה אפשר לקיים בסוכה של חבר. הסיבה לכך: כל עם ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת גדולה. מכיוון שהדבר אינו אפשרי מבחינה טכנית, אנחנו מתפצלים לסוכות קטנות, אך המהות נשארת: אנחנו כביכול סוכה אחת גדולה. זהו חג של אחדות, וחג של שמחה. והאחדות הזו היא מקור הכוח שלנו.

סיפר לי חייל סיפור מרגש נוסף, הפעם מחייל ששירת בלבנון, על המסע המאתגר לקיים את מצוות ארבעת המינים. הסטים שהגיעו לפלוגה היו מועטים, ועם הזמן הם התבלו. את ההלל הם אמרו יחדיו, כשכל אחד מנענע פעם אחת ומעביר את הסט לחברו. כשהערבות של כולם נשרו, הם ערכו מסע חיפושים בין בסיסים שונים, עד שמצאו סט אחד חלקי שהצליח להספיק לכולם.

לבסוף, לאחר שחזר מהמלחמה, הוא הבין דבר עמוק: בקרב, במלחמה על קיומו של עם ישראל, "אין ערבות ריקות". כל לוחם הוא נשמה טהורה המוסרת את נפשה למען העם, ולא יכול להיות ערבה ריקה. כמה נפלא הוא עם ישראל, כמה נפלאים הם החיילים שלנו.

כמה נפלאים הם החיילים שלנו, צילום: דובר צה"ל

ראיית הטוב זו החלטה שלנו. חייל אחד בעזה סיפר לי, שפגש חייל אחר עם המון קעקועים. כל הגוף - מלא בקעקועים. אמר לו החייל: "יש לי עוד מקום אחרון בגוף לקעקוע. אני עושה בו קעקוע בשביל החברה שלי". אמר לו החייל הדתי: "אני רואה שיש לך יד שלמה פנויה?". אמר לו החייל: "זו היד של התפילין! כאן אני לא עושה קעקועים!".

כל אחד יכול להחליט האם הוא מתבונן בקעקוע או שמא הוא מתבונן בתפילין? האם הוא רואה את הצדדים הבעייתיים או שהוא רואה את הברית? לכולנו יש גם קעקועים ("שריטות" מעבירות) וגם דברים טובים. המטרה שלנו, לראות את הטוב באחרים, לראות טוב בעצמנו, לראות טוב בעולמו של ה', ולזכות בע"ה לשפע טוב. לזכות בע"ה שהטוב יביא עוד יותר טוב.

נתפלל על החיילים היקרים שלנו שלא ייפגעו, נתפלל על החטופים שישובו במהרה בריאים ושלמים בנפש ובגוף, נתפלל על הפצועים על כל המשפחות שנפגעו בעקבות המלחמה, אך נזכור: מאורעות שמחת תורה התחילו לאחר פירוד עצום בעם ישראל. הדרך לתיקון היא באחדותנו. ב"ה מתחילת המלחמה, הרוב המוחלט של העם רוצה אחדות, רוצה להיות יחד. אני מאמין שאחדות זו הביאה גם להישגים הגדולים במלחמה ובע"ה תביא לקומות נוספות בתהליך גאולתנו.

הרב יוסף צבי רימון הוא ראש הישיבה במרכז האקדמי לב, נשיא תנועת המזרחי העולמית, יו"ר עמותת סולמות ורבה של המועצה האזורית גוש עציון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר