כשהטלית של סבא איחדה חילונים, דתיים, מסורתיים וחרדים

השעה היא שעת דמדומי הערב של מוצאי יום הכיפורים. תפילת הלחש בה כל יחיד ויחידה מתפללים את תפילת הנעילה, אולי התפילה הקדושה והמרגשת ביותר של השנה כולה, בדיוק הסתיימה. כעת מתחילה לה התפילה הציבורית של שליח הציבור. ובדיוק בשעה הזו החלה תכונה לא שגרתית בבית הכנסת של ימי ילדותי, "בית אל" ליוצאי לוב בבת ים, תכונה שלא הייתה כמוה בכל השנה כולה.

רבים מהגברים המאכלסים את אולם בית הכנסת, התחילו זזים ממקומותיהם ומחפשים את דרכם החוצה. בראש היוצאים היו הסבים בעלי המשפחות הגדולות. במקביל, גם הנשים שאכלסו את עזרת הנשים, החלו יוצאות ממנה ויורדות מטה. השיירה הזו יצאה לחצר בית הכנסת. סבי, סבא יצחק, שעל שמו אני קרוא, הגיע לפינת החצר ממש מתחת לחלון הגדול של בית הכנסת, שהיה פתוח לאולם התפילה הגדול שבקומה השנייה של הבניין.

שם חיכתה לו סבתא טוני שאותה פגשנו לאורך כל השנה בעיקר מבעד להררי סירים ומחבתות במטבח שבו הפליאה בבישוליה שהיו נשלחים למרחוק למשפחה הקרובה והרחוקה. פתאום הופיעה בבגד לבן, כמלאכית, כשדוק של שלווה ונעימות ניבט מעיניה. אור עדין שהביע איזשהו אושר כמוס עלה מפניה, שעה שהחלו להתקבץ סביבה בנותיה ובניה שבאו מקרוב ומרחוק, ברגל כמובן. סבא נעמד ליד סבתא, והתחיל פורס את טליתו הגדולה.

לאט לאט נקבצו כל בני המשפחה, שהשתייכו לפסיפס הזהויות הישראליות הרחב ביותר שניתן לדמיין: חילונים, דתיים, מסורתיים, חרדים, בנים ובנות, חתנים וכלות, נכדות ונכדים. כולם, כולן, הסתופפו תחת טליתו הגדולה של סבא. והיה ברגע הזה, רגש עמוק של אחווה משפחתית ושל זיקה עמוקה למסורת ולריבונו של עולם, שטשטש והעלים כבמטה קסם את כל ההבדלים והפערים והשונויות שאנו כה מרבים להתעסק בהם ולנבור בהם לאורך השנה כולה. ברגע הזה, היינו פשוט משפחה אחת שמסתופפת תחת טליתו של סבא, ברגעים שלפני תפילת הנעילה של מוצאי יום הכיפורים. כל השאר פשוט לא היה רלוונטי.

וכשאני כותב כעת את השורות הללו, במהלכו של חודש הרחמים והסליחות, דמעות מתחילות להיקוות בעיניי. דמעות של התרגשות ושל געגוע עמוק ליחד המשפחתי הזה. לרגע שבו החזן רבי רפאל זרוק, החל מנגן בקולו ובניגונו המופלא את מילותיה העתיקות של ברכת הכהנים. "יברכך ה' וישמרך...". סבא חזר על כל מילה ומילה ממילות הברכה, והכהנים הרבים שעלו לדוכן הרעימו בקולם מילים אלו, מיד לאחר מכן.

"יאר ה' פניו אליך ויחנך..." כל כך הרבה מבטים התחלפו בין כולנו ברגעים הללו. כל אחד מהרהר בליבו ובעיניו את תפילותיו וכאביו, עבור עצמו, ועבור אהוביו, ברגעי סיומה של שנה, ובתפילה חרישית שהשנה שעומדת בפתח תיטיב איתנו את ימיה. "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

החיבור הזה שבין הכלה רחבה לבין נגיעה בקדושה. החיבור בין הטלית הפרושה שמסמלת טוהר וקדושה ואולי אף פרישות, לבין כל מי שמסתופף מתחתיה ללא שום שיפוטיות או קנאה או יריבות, ללא שום היררכיה של מי בפנים ומי בחוץ, ללא הפרדות או מתחים או מחלוקות, ובעיקר ללא כל הרעש האידיאולוגי שכל כך הרבה פעמים מפריד ומפצל ביננו. אימהות עמדו יחד עם בניהן, אבות לצד ילדותיהן, וכל המשפחה כולה הפכה להיות ישות אחת, שנותנת לכל אחד מאיתנו מקום בתוכה תחת טליתו הגדולה של סבא, וגם - זו הייתה התחושה - תחת כנפי השכינה.

היה ברגע הזה משהו שתמצת עבורי את כוחה הגדול של יהדות ארצות ספרד והמזרח, אותה ינקנו מבית הורינו. שאין באמת סתירה בין קדושה להכלה. כולנו הרגשנו שייכים ורצויים ואהובים, גם ובמיוחד ברגע הקדוש והנשגב הזה של מחילת העוונות במוצאי יום הכיפורים. הבריח התיכון גם של ההכלה וגם של הזיקה אל הקדוש והנשגב הוא המשפחה, וכשהמשפחה נמצאת במוקד, אזי גם החיבור אל העבר והכבוד העמוק כלפי התורה והמסורת והקב"ה, וגם האהבה והזיקה והשייכות העמוקה של ואל כל אחד ואחת, שוכנים זה לצד זה, לא רק שלא פוגעים או מבטלים האחד את השני, אלא אף מעצימים ומחזקים זה את זה. "ברכנו אבינו כולנו כאחד, יחד, באור פניך". גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.

הרב ד"ר יצחק בן דוד הוא ראש בית המדרש "שערי ציון" להכשרת רבני ערים בישראל.