עוד מעט יגיעו הימים הנוראים, שמצוינים כיום על ידי רוב החברה הישראלית - דתית וחילונית כאחד - בכינוסים משפחתיים, תפילות וצום ביום הכיפורים. אולם הקונצנזוס הרחב הזה לא היה מובן מאליו בתחילת הדרך הציונית. בעשורים הראשונים של המפעל הציוני, הימים הנוראים לא רק שלא צוינו בקיבוצים - הם אף עוררו התרסה גלויה.
"האם כשסבינו ודודינו נשרפו באושוויץ, ואצלנו יום כיפור היה יום עבודה רגיל, לא היינו יהודים?" - כך כתבה קיבוצניקה ותיקה באתר צעירי הקיבוץ "במקום", במשפט שמגלה עובדה היסטורית שקשה להאמין לה כיום: בתחילת התנועה הקיבוצית לא צוינו כלל חגי תשרי.
החוקרת אניטה שפירא מתארת במחקריה כיצד בימי המדינה הצעירה לא צוינו ראש השנה ויום הכיפורים בסדר היום של תנועת הפועלים עקב אופיים המובהק כחגים דתיים. הוגי תנועת הפועלים לא מצאו דרך רציונלית לשלב את שני החגים האלו ולהסביר מדוע יש לערוך חשבון נפש ביום הכיפורים.
התרסה עקרונית
ביטוי ברור לגישה הזו מופיע במאמר מערכת של עיתון ארגון השומר הצעיר משנות השלושים: "אין אנו זקוקים ליום כיפור של בתי כנסת ותחנונים. חשבון הנפש שלנו ייעשה בשדות ובסדנאות, בעבודה ובחברה". יעקב חזן, ממנהיגי השומר הצעיר, הביע עמדה דומה בדיון פנימי באותה תקופה: "צום ותפילה אינם דרכנו. יום הכיפורים שלנו הוא יום בו נשאל את עצמנו - האם קיימנו את יעודנו החלוצי, האם בנינו, חרשנו, חינכנו".
גם ישראל שוחט, מהמייסדים האגדיים של תנועת השומר, רשם ביומנו האישי כבר ב-1912: "הכפר שותק בצום ובתפילה, ואנחנו - שומרים במשמרות, אין לנו צורך בסליחה של שמיים אלא בנאמנות לדרך". ההתרסה לא הסתפקה בדברים הללו: בחלק מהערים בארץ ובקיבוצים אנשים אכלו מחוץ לבתי כנסת במהלך יום הכיפורים - ואף בשר חזיר. עם זאת, חלק מהעדויות טוענות כי האכילה לא תמיד נועדה כדי לפגוע דווקא בעולם הדתי אלא מטעמים חינוכיים פנימיים.
הקולות המתנגדים
מי שכבר אז התנגד לגישה המתנערת הזו היה יצחק טבנקין, מאבות התנועה הקיבוצית, שטען שלא יתכן שילדי הקיבוץ לא יכירו את תפילת "כל נדרי" - מסורת יהודית בת 1,200 שנה. אולם התנגדותו לא הצליחה לשכנע, ובמשך שנים רבות יום החופש היחיד בתנועת הפועלים היה ה-1 במאי, כששאר ימי השנה - כולל יום הכיפורים - היו ימי עבודה רגילים.
גישה פחות קיצונית התפתחה בחלק מהמקומות, כפי שמתארת חברת קיבוץ אשדות יעקב איחוד: "ביום כיפור היינו עורכים בעבר טקס צנוע לאחר שרוב החברים סיימו לאכול את ארוחת החג. בטקס הוקראו כמה קטעי תפילות וכולם עמדו בעת הקראת 'יזכור' כללי לזכר כל החברים, הילדים והמשפחות שנספו בשואה".
הדרך לפשרה
מנהיג ציוני חשוב שתמך בשימור חגי תשרי היה ברל כצנלסון ממנהיגי מפא"י, שכתב: "אין זה מקרה שעמנו שמר מכל ימות השנה דווקא את יום הכיפורים. אין חג זה רק דתי - הוא ביטוי לחרדה מוסרית עמוקה". כצנלסון ראה ביום לא רק יום כפרה דתי אלא יום משמעותי מבחינה לאומית-מוסרית.
גישה דומה ביטא משה סנה, ממנהיגי הציונות המוקדמת ואיש קיבוץ בעל נטיות סוציאליסטיות וקומוניסטיות. בכתבה בעיתון הקיבוצי "אחדות" (1937) כתב: "חגי תשרי אינם נועדים רק לצום או לתפילה - הם זמן של מפגש חברתי, שיחה על מוסר העבודה והחברה, חיזוק הערכים של שותפות והישג קולקטיבי".
מאמר מערכת בעיתון "הפועל הצעיר" (1933) הביע עמדה דומה: "ראש השנה ויום הכיפורים הם הזדמנות לעצור ולהתבונן בהישגינו ובכישלונותינו. עלינו להשתמש בחגים אלו כדי להעריך את הדרך שעברנו ולהתכונן לשנה הבאה".
שקיעת ההתרסה
אחרי הקמת מדינת ישראל חל תהליך הדרגתי ועקבי של החזרת היחס המסורתי לראש השנה וליום הכיפורים. הסיבות היו רבות: קבלת משפחות חדשות בעלות רקע מסורתי לקיבוצים והחלשות מתמשכת של האידיאולוגיה הסוציאליסטית-קומוניסטית. נקודת המפנה המכרעת הייתה מלחמת יום הכיפורים. הזעזוע מהמלחמה וכמות הנופלים מהקיבוצים השונים חוללו צורך אמיתי בהישענות על טקסים משמעותיים יותר - ואלו נמצאו בארון הספרים היהודי.
כיום ניתן לציין שברוב הקיבוצים ברחבי הארץ יש בתי כנסת עם ספרי תורה, ובשני החגים המשמעותיים האלו פועלים מניינים עם מתפללים רבים ברובם המוחלט של המקומות. המהפכה השקטה הושלמה: הימים הנוראים חזרו הביתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו