ט”ו באב: גם תזכורת לאלה שעדיין ממתינים

ט”ו באב מתואר במשנה בתענית (ד, ח) כיום טוב. בנות ירושלים היו לובשות באותו יום בגד לבן ששאלו מחברותיהן, על מנת לטשטש את פערי המעמד ביניהן, ויוצאות לחולל בכרמים. במקביל היו הבחורים יוצאים ומתבוננים בהן, ואלו מבקשים את זיווגם. המשנה מתמללת כביכול את השיחה שנוצרה בין המינים. הבת הייתה מבליטה את יתרונותיה, היופי או הייחוס, ובכך הייתה מנסה למשוך את תשומת ליבו של הבחור שיתרצה לשאתה.

הריאליה של המשנה, עבור מי שגדל באווירה שמרנית-דתית, נשמעת בלתי אפשרית. אבל יש במשנה היבט חשוב מעבר לשאלת האפשרות ההלכתית של אירוע מעורב שכזה. הנחת הסיטואציה של מפגשי שידוכים כיום חג, וכפסטיבל שהוקדשו לו עת וזמן מיוחדים, מלמדת על חשיבות הנושא לעם ישראל כולו.

אין צורך להכביר מילים על חשיבות מפעל השידוכים כיסוד ליצירת התא המשפחתי – שהוא מהיסודות החשובים ביותר של עם ישראל לדורותיו. אבל כולנו אוהבים לדבר על התא המשפחתי המוכן. כשמדברים על משפחה יהודית, כולנו מדמיינים את הסבא והסבתא בכיסא הנדנדה כשצאצאיהם המרובים סובבים אותם. כולם אהובים, כולם ברורים. איש מאיתנו לא מדמיין את זמני ההכנה לייסוד הבית הזה, איש מאיתנו לא מדמיין את רגעי המשבר והתסכול של כל מי שעוד לא מצאו את מבוקשם. איש אינו מעמיד את אלו בחזית השמחה והחגיגה, ואיש אינו מעלה אותם על נס.

מה אפשר ללמוד מהמשנה הזאת? אפשר להסיק ממנה לא מעט. המשנה לא רק מסירה את המבוכה הנלווית לכל אירועי השידוכים. היא לא רק מעניקה לגיטימציה להפנינג של רווקים ורווקות. המשנה מנרמלת את כל הכרוך בתקופת הדייטים המתארכת. היא מנרמלת את רשימות הצרכים שיש לכל רווק ורווקה. יש מי שמבקש יופי, ויש מי שמבקש משפחה חמה ושורשית, יש מי שמבקש עושר ויש מי שהפשטות מסקרנת ומושכת אותו. אין פסול ברשימת דרישות – כל אחד צריך לחפש את שאהבה נפשו. זאת ועוד: אין “פסולי חיתון” – כולם ראויים, כולם יוצאים לחפש את מבוקשם.

ועוד מסר חשוב עולה מהמשנה – אף אחד לא יושב בבית ומחכה שזה יבוא אליו. כולם צריכים לצאת ממרחב הנוחות, להתאמץ, לצאת ולבקש ולעבוד במציאת האבידה ובמילוי החסר. אפשר לדמיין את המתח וההתרגשות לקראת ט”ו באב בקרב הרווקים והרווקות, את ההכנה המדוקדקת, מדידת השמלות, התכשיטים והאיפור או העניבה והנעליים, החליפה והחגורה.

אומנם, מהמשנה נראה שכולם מסתדרים לבד. שהיציאה אל הכרם ביום ובזמן המיוחדים לכך מבטיחה את מציאת בן הזוג. איני יודעת מה קרה בתקופת המשנה, ואין לנו תיעוד סטטיסטי של מידת ההצלחה של האירוע ההוא. יש לנו מספרים כאלה על אירועים דומים (אולי חיוורים בהשוואה) מימינו.

קשה זיווגו של אדם מאוד. ויש רווקים ורווקות למכביר. שנים רבות אנו שואלים את עצמנו מהם הגורמים לרווקות המאוחרת, מה ניתן לעשות כדי לתקן את המצב. מיזמי שידוכים צצים כפטריות אחרי הגשם, ועדיין מספר הרווקים והרווקות רב. אין לאיש מאיתנו פתרונות קסם, ואי אפשר להציע הסבר אחד לתופעה. אבל אפשר שבכל ט”ו באב נזכור את מי שעוד יושב או יושבת בבית. את כל אלו שממתינים וממתינות לטלפון תקופה ארוכה ואיש אינו מצלצל אליהם. את כל הילדים שעוד לא נולדו, ואת כל האהבות שעוד לא באו למימושן. את הגעגוע לבן ובת הזוג ששמם לא נודע.

אבל יש עוד עניין במשנה – יש יום אחד כזה בשנה. מה קורה בשאר הזמן? בשאר הזמן הם עדיין רווקים, ועדיין צריך לחשוב עליהם ולדאוג להם. אבל גם ובעיקר לאורך כל השנה זו איננה הזהות שלהם. הם לא סתם רווקים – וזה הזמן להזמין ולקרב ולתת מקום להיותם מה שהם, כי הם הרבה דברים חוץ מרווקים.

הרבנית מיכל טיקוצ’ינסקי היא חברת הנהלה בארגון צהר.