טבח שמחת תורה ב-7 באוקטובר הציב בפני מדינת ישראל את אחד האתגרים הכואבים והמורכבים בתולדותיה - זיהוי מאות חללים, חלקם במצב קשה ביותר, וחלקם נחטפו לעזה או נעלמו מבלי להשאיר עקבות. לצד האתגר הביטחוני והטראומה הלאומית, עמד גם אתגר הלכתי עמוק: כיצד ניתן לקבוע מוות ודאי מבחינה הלכתית כשאין גופה מזוהה?
במאמר חדש שפורסם על ידי מכון צומת במסגרת כרך מ"ה של כתב העת "תחומין", חושף סא"ל הרב אביהוד שוורץ - ראש ענף הלכה וחבר בית הדין המיוחד של הרבנות הצבאית - את עקרונות ההלכה שעליהם נשענה קביעת המוות, גם כאשר לא נמצאו סימנים מובהקים.
הפסיקה שניתנה, באישור הרבנות הראשית ובשיתוף רשויות הבריאות, אפשרה התרת עגונות וסגירת מעגל למשפחות שיקיריהן נעלמו - גם כשהראיות היו חלקיות בלבד.
מהו החידוש ההלכתי? "זיהוי בדרך השלילה" - הגישה החדשנית שנחשפת במאמר מבוססת על רעיון יוצא דופן: כאשר מדובר בקבוצה סגורה ומצומצמת של נעדרים, ניתן לזהות את החלל ב"דרך השלילה" - כלומר, באמצעות הוצאת שאר האפשרויות.
אם לדוגמה במיגונית מסוימת היו חמישה חיילים - והצליחו לזהות בוודאות ארבעה מהם - הרי שהחמישי הוא בהכרח זה שנותר, גם אם אין סימן "מובהק" בזיהויו. גישה זו מבוססת על משנה במסכת בבא בתרא, וכן על עקרונות פסיקה של גדולי הפוסקים לדורותיהם.
תכלית ההלכה: לא ודאות מוחלטת - אלא שלילת טעות
במקום לדרוש סימנים חזותיים ברורים כמו צלקת או מבנה פנים, די היה לעיתים בסימן בינוני - כמו גובה, צבע שיער או עדות עקיפה - כל עוד הוא מבוסס על קבוצה מוגדרת מראש. כך ניתן היה לשלול טעות, ולגבש ודאות הלכתית בתוך אי-הוודאות, באופן שמכבד את רגישות ההלכה ומציל משפחות מעגינות ממושכת.
"אני בטוח כי לפי השולחן ערוך - הוא אינו בין החיים": כך ענה הרב שוורץ לבעל תפקיד מודיעיני שביקש לוודא את נכונות הקביעה. מאחורי המשפט הזה מסתתר תהליך עמוק של ניתוח מודיעיני, רפואי, הלכתי ופורנזי - אשר משלב נתונים מכלל המומחים הרלוונטיים, ומסתיים בקביעה הלכתית תקדימית, אמיצה ומבוססת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו