"מוזיקה היא אקט תפילתי": הפסנתרן הישראלי שמדבר ללב של האמריקנים

אירועי 7 באוקטובר והמלחמה כולה הולידו סיפורים ותקריות אנטישמיות קשות ברחבי העולם. הפרצוף הישראלי מזמן לא מסביר פנים למרבית מהאוכלוסיות הבינלאומיות והחזית מול איראן, חמאס ושאר אויבנו ודאי לא תרמה למצב. אך כמעט כמו לכל דבר, גם כאן יש יוצא דופן בדמות סיפור טבול באופטימיות והרבה תקווה לעם הישראלי.

כזה הוא סיפורו של עידו יהונתן שלום (25), פסנתרן ישראלי צעיר ובוגר תואר שני טרי מאוניברסיטת Shenandoah שבווירג'יניה, ארה"ב, שטוען שרוב הציבור דווקא אוהב את ישראל, ואפילו מעריץ אותה. כך לפחות בווירג'יניה המרוחקת.

"אהבה ממבט ראשון"

את תחילת הדרך בקונסרבטוריון (בגיל 16 היחסית מאוחר לעולם הפסנתרנים) עידו מתאר כרצינית ומקצועית, אך בעיקר מהירה. "מה שאנשים עשו ב-3-4 שנים, אני עשיתי בחצי שנה", הוא מודה, "בסוף שנה ראשונה בקונסרבטוריון ידעתי לנגן סונטה של בטהובן ויצירות של באך".

למה בחרת להמשיך ללמוד דווקא בחו"ל?

"עברתי לשם כדי להרחיב את אופקיי. בישראל קיבלתי תשתית מצוינת. למדתי 4.5 שנים עם פרופסור בנימין אורן ז"ל. הוא לימד אותי את המחויבות של להיות אמן. הוא היה אנציקלופדיה אנושית וידע המון. הוא חינך אותי לדעת כמה שיותר, ולכן עברתי לארה״ב ולזירה הבינלאומית. שם גם זכיתי ללמוד אצל ג'ון אוקונור, פסנתרן אירי מהגדולים בעולם, שמלמד אותי כל פעם דברים חדשים שאני לא יודע".

"למדתי להיות בסטייל שלהם"

כמו כל מנגינה, גם זו של עידו עברה ושינתה את מסלולה עד שנהייתה לדבר אחד. הוא מתאר תהליך ארוך בן חצי שנה לא פשוטה של הסתגלות והתאקלמות במדינה זרה.

"זאת תרבות שונה לגמרי", עידו מסביר, "ישראלים מאוד ישירים ואומרים מה שהם חושבים בלי פילטרים, וגם אני כזה. עכשיו כבר למדתי איך להגיד דברים בסטייל ובסגנון שלהם. אני תמיד עובד על זה. בשבילנו זה מאוד טבעי, אבל בשבילם זו חוצפה".

עיקר המשרות בעולם הפסנתרנות נמצא בערים אירופיות שיותר מובילות במוזיקה, כמו אוסטריה למשל, לא היו לך חששות כלכליים?

"היו לי רגעים של קשיים כלכליים, אבל מעולם לא חשבתי לפרוש בגלל זה. אני רואה בזה שליחות שבה אני מחדש ונותן לאחרים. גם בתקופה שבה לימדתי פסנתר, כל פעם שחידשתי משהו לתלמיד, פתרתי לו בעיה וראיתי אותו מתקדם, הרגשתי ממש שליחות. אני גם מלווה בפסנתר בריסטאלים, וזו עוד דרך לפרנסה, וכך אני גם מתפרנס כשאני באוניברסיטה".

"הנהג ב-Uber האשים אותנו ברצח עם"

מלבד קשיי כלכלה, גם תזמון ההגעה של עידו לא היה אידיאלי. עידו הגיע לאוניברסיטת Shenandoah באוגוסט 2023, חודשיים ממש לפני פרוץ המלחמה, אך את החוויה שלו כיהודי הוא מתאר באופן שונה ממה שאנו מכירים מהסיפורים והתמונות מאוניברסיטת קולומביה או UCLA.

איך זה להיות יהודי שם כשיש תופת בישראל?

"הרגשתי שהזהות שלי כישראלי מתבלטת יותר. כולם שמים לב אליי פתאום. לא חוויתי אנטישמיות באוניברסיטה בכלל. ב-7 באוקטובר ולאחר מכן קיבלתי מספר מיילים מנשיאת האוניברסיטה ששאלה לשלומי, ואם אני צריך הקלות בלימודים או דחייה במטלות השבועיות. לקחתי את ההזדמנות, ואמרתי לה ׳כן׳״.

גם הסטודנטים האירו לו פנים, בניגוד למה שנהוג לחשוב, ומהר מאוד עידו מצא את עצמו בעמדת המסביר הלאומי, בלי שממש כיוון לשם. ״הסטודנטים היו מאוד סקרניים ושאלו תמיד מה קורה בישראל ומה אני יודע על המלחמה. זה עורר שיח. הסתכלו עליי כישראלי, אבל יותר כמוסיקאי. הם לא האשימו אותי, פשוט היו סקרנים ורצו לדעת עוד. הם באו להקשיב ולא להתנגח איתי״.

ובכל זאת, עידו גם מצליח להיזכר בסיטואציות פחות נעימות, בעיקר בנסיעות היומיות בשירות המוניות של ״אובר״ (Uber). ״רק ב׳אובר׳ חוויתי את האנטישמיות. השתמשתי כל יום פעמיים ב׳אובר׳. הנהגים ראו עליי ישר שאני לא אמריקני, וכששאלו מאיפה אני, אמרתי שאני מישראל. חלק הגיבו באהדה כלפי ישראל ואמרו שהמלחמה צודקת, אבל חלקם האשימו אותנו ברצח עם. נהג אחד אמר לי שזה לא משנה מה קורה ומה הסיבה למלחמה, זה לא מצדיק רצח-עם כלפי הפלשתינים״.

מה עונים במצב כזה?

״כששמעתי את זה, קודם כל הקשבתי ואז התחלתי להסביר להם. לא תמיד שיניתי את דעתם, אבל בחלק מהפעמים נתתי להם נקודות למחשבה. התפקיד שלי זה לא לחנך, אלא לתת להם את האפשרות לשאול את עצמם האם הם טועים, כי לפעמים הם מאוד מקובעים במחשבה שלהם. אני רוצה שאנשים יתעמקו ואז יגיעו למסקנות בעצמם. ברור שחלק מהנהגים היו אימפולסיביים, ולא היה לי סיכוי מולם. במקרים כאלה, ישר הנחתי להם. הם היו כל כך באמוק והבנתי שאני לא יכול לשנות אצלם כלום״.

לא חשבת אחרי סיטואציות כאלה לטשטש או להצניע את הזהות היהודית שלך?

״יש תמיד חששות, אבל מעולם לא הסתרתי את היהדות והישראליות שלי. להיות יהודי וישראלי זה פריביליגיה, ולכן זה לא נכון לטשטש את זה. עם זאת, אני תמיד ער לאיפה שאני נמצא ולפי זה אני פועל״.

עידו לקח את ה״פריווילגיה״ שלו צעד אחד קדימה והתמנה באוגוסט 2024 בשנתו השנייה ללימודים לנשיא היהדות באוניברסיטה. אמנם יש בה רק 10-15 יהודים, אך היא עדיין מקדשת זמן נפרד ומיוחד ליהדות בתוך ההווי הסטודנטיאלי.

במסגרת התפקיד עידו נואם באירועים מיוחדים ומפיץ אותם לכלל הסטודנטים. כך, למשל, באירוע הסיום של התואר, הוא חתם את הנאום שלו בכמה פסוקי תהילים, שעליהם, לדבריו, לא היה מוכן לוותר.

איך הגעת לתפקיד הזה?

"הגעתי לתפקיד דרך הרב של האוניברסיטה, הרב ישי דינרמן. ראיתי אותו מקים סוכה על המשאית שלו בסוכות, עובר איתה בעיר ונותן לאנשים לברך שם ולאכול שווארמה איתו ביחד. ״זה מסוג האירועים שמיועדים בעיקר ליהודים, אך לא רק", הוא מדגיש.

בהמשך עידו התחבר גם לקהילה היהודית בעיר ווינצ'סטר, פיתח קשרים לאנשים חדשים, ולא פחות מכך - גם ליהדות. "הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות והזמינו אותי כל שבוע לקידוש. רב העיר הכיר לי את כולם. היום כשאני רואה יהודי שם - זה כמו משפחה".

עידו ממשיך ומספר על החוויות והאירועים היהודיים, שנעים בהיקפים ובסדרי גודל שונים: "הייתי בימי שישי עם 10 אנשים, וגם באירועים גדולים יותר כמו פסח, שהגיעו כמה פעמים ל-150 איש בבית של הרב. פעם אחת זכיתי להיות באירוע מרגש בנוכחות שני חיילי צה"ל קרביים מחי"ר. ניגנתי להם על הפסנתר שירים חסידיים, שירי ארץ ישראל ומוזיקה קלאסית. שילוב של הכל מהכל".

רגע מיוחד אחר היה באחד האירועים המרכזיים, בו עידו קיבל את דסקית החטופים ״הלב שלנו חטוף בעזה״ מאחד מבני הקהילה היהודית בעיר.

"היהדות היא ממש כמו מוזיקה"

גם שם עידו לא עצר, והגיע בדרך לא דרך לבית חב״ד בברוקלין שבניו יורק, שמארגן מספר פעמים בשנה את האירוע המיוחד "Shabbat in the Heights" ומזמן משפחות יהודיות מכל מיני קהילות בעולם. ״הייתי באירוע הזה שלושה לילות. זה זמן ששומרים בו שבת, מניחים תפילין, הולכים למקווה, וחווים יהדות מחדש״.

איך אתה שומר על הזהות היהודית לצד כל העולם הליברלי שיש לאמריקה להציע?

"המסעדות לא כשרות, אז אני תמיד משתדל להזמין כשר למרות שזה קשה. בפסח אני כן מבקש מצות מהרב. השאלה זה לא אם להתחזק בדת או לא, אלא איך לשמר את הקיים״.

אחרי שנת מגורים במעונות האוניברסיטה, עידו הכיר את ג׳ף (יוסף), בחור אמריקני מהקהילה היהודית, שהציע לו אחרי 4 ימי היכרות בלבד לעבור להתגורר איתו. "בהתחלה חששתי, אבל היום אנחנו כמו משפחה, והוא עתיד לבוא גם בקרוב לישראל לכבוד החתונה של אחי״. עידו מוסיף שהוא וג׳ף ימשיכו לגור יחד גם באוגוסט הקרוב, אז יחזור עידו שוב לורג׳יניה ויתחיל את המסע לדוקטורט שלו במוזיקה.

איך אתה רואה את הקשר בין היהדות למוזיקה?

"היהדות היא ממש כמו מוזיקה, זה עולם שלם שלא נגמר. זה ממש מזכיר לי את הפסוק ׳שיוויתי ה׳ לנגדי תמיד׳ - גם מוזיקה היא דבר שאתה תמיד חי אותו. ביהדות וגם במוזיקה יש הרבה אותנטיות שאתה משרת בה משהו בהרבה יותר גדול ממך. ביהדות יש אלוהים, במוזיקה יש מלחין וקהל. זה גם ממש אקט תפילתי, מוזיקה משמשת לתפילות עד היום״.

מה השאיפות שלך לעתיד?

"השאיפה שלי היא לחיות בישראל, להיות פסנתרן ולנגן עם אמנים, וכמובן לחזור להוראת מוזיקה. כשאני מלמד ומעביר ידע, אני גם לומד בעצמי. אני גם חושב שאין ספק שצריך יותר לשווק את המוזיקה הקלאסית בישראל. לא נחשפתי לזה עד גיל 16 והז׳אנר הזה לא נגיש מספיק. צריך לעשות יותר בתחום הזה".