יונתן מרקוס דסקל וליטל הוד, שני צעירים ישראלים, יצאו למסע יוצא דופן במסגרת תוכנית הגאפ "שבילים". במהלך השנה הם עברו בין מכינה קדם צבאית בגליל, לימודים באוניברסיטת אוסלו, וביקורים בקהילות יהודיות ברחבי אירופה וארצות הברית. הם נחשפו למגוון רחב של זהויות יהודיות, התמודדו עם אנטישמיות, ופגשו אנשים עם תפיסות עולם שונות מאוד משלהם.
תוכנית שבילים פועלת במסגרת מכינת גליל עליון מאז 2014, ומשלבת בין חיים במכינה ישראלית, קורס אקדמי על יהדות ודמוקרטיה באוניברסיטת אוסלו, וסיורים חווייתיים בקהילות יהודיות באירופה ובארצות הברית. התוכנית מיועדת לצעירים מישראל ומאירופה, ומטרתה לעצב דור חדש של מנהיגות יהודית צעירה דרך מסע זהותי וערכי שחוצה גבולות, שפות וזרמים.
יונתן, בן 19 מקדימה צורן, כלל לא תכנן להצטרף לתוכנית. "נרשמתי לגליל עליון, אבל ההרשמה נסגרה. פתאום ראיתי את שבילים. לא האמנתי שתוכנית כזו בכלל קיימת – והיה מקום". הוא גדל בבית עם אב אמריקני ואם ממוצא דרום אמריקני, והרגיש חיבור לא ממומש לתפוצות. "רציתי להכיר קהילות יהודיות בעולם, להבין במה אנחנו דומים ובמה שונים. היה בי רצון לחבר את העם שלנו מסביב לעולם".
גם ליטל, בת 19 מרעננה, מצאה את עצמה בתוכנית כמעט במקרה. היא נולדה בקולומביה, עברה לבוסטון בגיל 13, מדברת שלוש שפות, ומגדירה את עצמה ישראלית – גם אם לא כולם מסכימים. "תמיד רציתי לעשות מכינה. כששמעתי על תוכנית עם יהודים מכל העולם, באנגלית, זה הרגיש לי מדויק. רק אחר כך הבנתי כמה זה גדול ממה שחשבתי".
במהלך השנה ביקרו בלונדון, במילאנו, בקופנהגן, בניו יורק, בבריסל ובקהילות נוספות. "בקהילות קטנות כמו נורווגיה, כל אחד מרגיש אחריות אישית", אומר יונתן, "הקהילה שם קטנה אבל חמה ומחויבת. לעומת זאת, בארצות הברית יש קהילות גדולות יותר – אבל לא תמיד כולם מעורבים. יש תחושת ניתוק".
ליטל מספרת על שוק תרבותי של ממש: "פתאום ראיתי נשים מתפללות לצד גברים, קהילות רוחניות ופתוחות. מצד אחד זה קסם לי, מצד שני הרגשתי שאני בוגדת במשהו בתוכי. רק אחר כך הבנתי כמה הזהות שלי לא סגורה כמו שחשבתי".
חלק מהמפגשים היו טעונים במיוחד. יונתן מתאר פגישה עם פעילה אנטי ישראלית בנורווגיה. "באתי מוכן 'לכסח'. אפילו חיפשתי עליה מידע לפני. אבל כשכולם בחדר פשוט הקשיבו, הבנתי שזה לא הזמן לוויכוחים. הורדתי את היד והקשבתי. זו לא הייתה הסכמה, אבל כן ניסיון לבנות גשר".
רגע אחר שעיצב אותו התרחש בטקס לציון שנה לשבעה באוקטובר בבית הכנסת באוסלו. "שרנו את התקווה מול אולם מלא, עם יהודים מכל העולם, ופתאום הרגשתי מה המשמעות של עם, של מדינה, של זיכרון משותף".
ליטל מתארת מפגש עם סטודנטיות יהודיות באוניברסיטת קולומביה, שאחת מהן, ישראלית לשעבר, קראה להן לא להתגייס. "זה טלטל אותי. לא האמנתי שזה בא מיהודייה, ועוד תצפיתנית. רציתי לקום וללכת, אבל עצרתי את עצמי. הבנתי שאני פה כדי ללמוד גם את המורכבויות שלא נוח לי איתן".
היא מוסיפה: "פגשתי לראשונה יהודים שלא רק חושבים אחרת ממני – הם מגדירים את עצמם אחרת ממני. וזה קשה, אבל גם חשוב".
עם הזמן, גם הזהות האישית שלהם עברה שינוי. "הבנתי שאין דרך אחת להיות יהודי", אומר יונתן. "בתפוצות זה ברור – לא משנה הזרם, אתה חלק. בישראל אנחנו רגילים למדוד אנשים לפי איך הם שומרים. זה פחות רלוונטי כשאתה פוגש קהילות שהמאבק שלהן הוא פשוט להמשיך להתקיים".
ליטל מודה שהשנה הזו גם ערערה אותה. "יש דברים שחשבתי שאני מאמינה בהם, אבל כשהחיים מאתגרים אותך, אתה נאלץ לבנות לעצמך אמונה מחדש. זה תהליך מפחיד, אבל גם מחזק".
גם סוגיית האנטישמיות הפכה לחלק בלתי נפרד מהמסע. "בבריסל מישהו סיפר לנו שחנקו אותו ברחוב כי הוא יהודי", אומרת ליטל. "והוא סיפר את זה באדישות, כאילו שזה רגיל. בארץ אף פעם לא הרגשתי מיעוט – שם זה פתאום נכנס לך מתחת לעור".
אז כששואלים אותם איך הם מסכמים את השנה הזו, יונתן עוצר לרגע ואז אומר: "זו אחת השנים המורכבות והמעצבות שעברתי. לא תמיד קל, אבל אין ספק שזו חוויה שממשיכה ללכת איתך גם אחרי שהיא נגמרת".
ליטל מוסיפה: "יש דברים שאי אפשר להסביר עד שלא חווים אותם. אני לא בטוחה איך הייתי מסבירה את זה למי שלא היה – אבל לי זה פתח עולמות שלא ידעתי שקיימים".
