אצל הרב עובדיה יוסף - פי שניים: מה מסמלת כמות המשתתפים בהלוויית האפיפיור?

מותו של אדם גדול מעמיד חברה שלמה מול שאלת הנצח: מי ראוי לצעדת המונים שתעטוף את דרכו האחרונה, ומי יישלח לדרכו בלוויית קצינים ריקה למחצה? לכאורה, אפשר היה לצפות כי מספר המשתתפים בלוויה ישקף את גודלה של הקהילה או העם המבכה את מות מנהיגו. בפועל - המצב רחוק מכך.

אתמול (שבת), בעקבות מותו של האפיפיור פרנציסקוס, מנהיגם הרוחני של 1.4 מיליארד קתולים ברחבי העולם, הגיעו לוותיקן ללוותו למנוחת עולמים כ-400,000 משתתפים. מספר עצום - אך ביחס לאוכלוסייה, כמעט זניח. הרבה פחות מאחוז בודד מכלל מאמיניו.

מנגד, כאשר נפטר הרב עובדיה יוסף, מנהיגם הרוחני של לכל היותר מיליון יהודים מסורתיים וחרדים בישראל ובעולם, זרמו לרחובות ירושלים כ-800,000 בני אדם. 80% מהמאמינים ליוו את רבם.

הפער אינו מקרי. אין מדובר רק בגודל קהילה או במספרי מאמינים. מה שמביא אנשים לצאת מהבית, לנסוע שעות, להידחק, להזיע ולהיות חלק מהמעמד - הוא הקשר האישי. הרגש. התחושה שהאיש הזה היה שלי.

האדם הדתי בישראל, גם אם לא היה תלמידו האישי של הרב עובדיה, הרגיש שהרב יוסף הוא חלק בלתי נפרד מחייו: בפסיקות, בשפה, בניגונים ובאווירה.
לעומת זאת, המאמין הקתולי הממוצע רואה באפיפיור דמות חשובה, סמלית מאוד - אך מרוחקת. קשה לבכות על מותו של סמל מופשט.

ההבדל הזה מתחדד גם בלוויות אחרות: בלוויה של הרבי מלובביץ', מנהיג חסידות חב"ד, השתתפו כ-100,000 איש - מספר ענק ביחס לקהילת חסידיו שמנתה אז לכל היותר 20,000 איש.

אפילו במרחב הלא-דתי, אותו עיקרון חוזר: על פני ארונו של דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל הראשון, עברו כ-250,000 משתתפים, כעשירית מתושבי המדינה דאז. יצחק רבין שנרצח, הביא רבבות להר הרצל - אך לא מיליונים; וינסטון צ'רצ'יל, שהציל את בריטניה במלחמת העולם השנייה, נשלח לקברו בלווייתם של מאות אלפים מתוך עשרות מיליוני בריטים.

המסקנה ברורה: לא סמלים לאומיים ולא מוסדות דתיים מסוגלים לבדם להניע המונים. מה שמניע, שוב ושוב, הוא הרגש. הקרבה. האהבה. לא גודל העם הוא שקובע את גודל ההלוויה - אלא גודל הלב.