"להיות שם כל השנה": הצעירים שמפיגים את בדידותם של ניצולי השואה
מיזם מרגש מחבר בין סטודנטים לניצולי שואה, לבילויים משותפים שכוללים אפיית לחמניות וחגיגות יום הולדת • "הגיע הזמן להפסיק לדבר על ניצולי השואה רק בימים המציינים את השואה ולאחר מכן לשכוח אותם"
,עודכן
0השמעה
סטודנטים בירושלים ובחיפה מבקשים להפיג את בדידותם של ניצולי שואה בודדים באמצעות הכנת לחמניות ריחניות, במסגרת מיזם "זמן זהב". המיזם המחבר בין צעירים לקשישים בודדים ללא משפחה ולפי מרכז המיזם שי ויזל, "לדבר על הניצולים ביום השואה זה חשוב, אבל צריך להיות שם בשבילם כל השנה כולה. הם זקוקים לנו".
ערביום השואה הבינלאומי, הסטודנטים יצאו במיזם מרגש, במסגרתו הם אופים לחמניות יחד עם ניצולי שואה, בבתיהם או בדיור מוגן ובתי אבות.
"זמן זהב" מאגד את הסטודנטים מהמכללות השונות בירושלים, ביוזמת כולל חב"ד וחב"ד בקמפוס. במסגרת המיזם, הסטודנטים מירושלים ומחיפה חוברים יחד ליוזמות שונות עם ניצולי שואה בנקודות שונות בערי מגוריהם.
"ביקורי הבית האלה פשוט חיוניים", סיפרה אחת הסטודנטיות השותפה למיזם, "הכנת הלחמניות מאפשרת לנו ליצור אינטראקציה עם אותם ניצולים. מדובר בצורך ממשי שמאפשר לקשישים האלה חיי חברה. לחלק מהם אין אף אדם שיבוא אליהם והיוזמה הזו מאפשרת להם להיכנס לשבת ובכלל, גם בסתם יום של חול, עם חיוך גדול ואושר אמיתי שיש מי שחושב עליהם".
יוזמת הלחמניות, מצטרפת לשורת יוזמות שמפעילים הסטודנטים עם ניצולי השואה. האחרונה שבהם הייתה חגיגת יום הולדת לכל ניצול בודד. אלונה רוטם, אחת המתנדבות בירושלים, סיפרה: "קשישים שמתמודדים עם מצבים רפואיים רגישים ופתאום בא צעיר עם חיות ושמחה, מוזיקה ובלונים - זה מעלה אצלם לא רק חיוכים, אלא אושר גדול. לחלקם יש בני משפחה, אבל כשמישהו מבחוץ מגיע ומשדר אכפתיות – זה מאוד מרגש אותם".
המיזם יצא לדרך בערב יום השואה הבינלאומי, ואחד הניצולים שזכה לביקור הוא רן נזר, ניצול שואה בודד, המתגורר כיום בירושלים. מצבם של הניצולים בארץ מכאיב לו מאוד.
"אחרי המלחמה היו בארץ למעלה מחצי מיליון ניצולי שואה וכיום יש קצת פחות מ-130,000. הגיע הזמן להפסיק לדבר על ניצולי השואה רק בימים המציינים את השואה ולאחר מכן לשכוח אותם. יש ניצולים רבים שאני מכיר, ואין להם מה לשים על השולחן. זה כואב. לצערנו הרב, מיום ליום הניצולים הולכים ומתמעטים. התחושה היא שמעדיפים כמה שפחות לדבר עלינו והלוואי וזה ישתנה".
נזר מספר כי "להיות ניצול שואה בודד, זה אתגר. ישנן תרופות שאני זקוק להן ולצערי אינן בסל הבריאות, ואין לי אפשרות לקנות אותם, שכן לא נשאר לי דבר מהקצבה המועטה שאני מקבל. הציבור צריך להטות אוזן ולהקשיב לזיכרונות של הניצולים, לסיפורים שלהם. לא ירחק היום ולא יהיה כאן מי שיעביר את הזיכרונות החיים האלה. אם אתם לא תקשיבו, מי יעשה זאת בדור הבא?".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו