וַיִגְדַל, וַיֵצֵא, וַיַרְא: זו דרכו של מנהיג אמת

שלושת הפעלים הראשונים שמתארים בתורה את משה רבנו כאדם בוגר משקפים את תפיסת המנהיגות והאחריות הנדרשת ממנהיג: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה, וַיֵצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו".

הפעולה הראשונה של משה היא היציאה מארמון מצרים אל אֶחָיו הנתונים בכבלי העבדות. למרות שלא גדל איתם, אלא במגדל שן מפואר, הוא חש מחויבות לחבור אליהם ולהקל את מצוקתם. הרמב''ן כותב: "כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסִבלותם ועמלם, ולא יכול לסבול, ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ".

לאחר שמשה רבנו יוצא, השלב הבא הוא "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" – "נתן עיניו וליבו להיות מֵיצֵר עליהם" (רש''י). בלשון ימינו: אכפתיות, רגישות ואמפתיה. למשה יש סיבות רבות להתעלם מן הנעשה סביבו. הרי מישהו אחר מלבדו יכול לעסוק בסבל ובכך שאיש מצרי מכה איש עברי. אולם מצפונו אינו מרשה לו לנהוג כך. הוא נוקט פעולה שעליה ישלם מחיר אישי – "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל".

רגישותו של משה למצוקת הזולת והתקוממותו נגד חוסר צדק יובילו אותו להיות פעיל גם במדיין הרחוקה, שאליה הוא בורח. גם שם הוא לא עומד מנגד לנוכח עוולה, אף שהיא לא קשורה אליו או לבני עמנו: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם, וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם".

אם כן, זו דרכו של מנהיג אמת: מעורבות בחיי הבריות, ראייה נכוחה של מציאות בלתי מתוקנת המחייבת תיקון, נטילת יוזמה ועשיית מעשה לשיפור המצב.

במובנים רבים ממשיך משה את דרכו של מנהיג תנ"כי שקדם לו במצרים: יוסף הצדיק.

יוסף הצעיר, הזר, כלוא בבית הסוהר המצרי. הוא נמצא הרחק ממשפחתו וממולדתו. אלא ששם, בבור הכלא, בולטת רגישותו כלפי שני שרי פרעה שפניהם אינם כתמול שלשום. יוסף, כמשה אחריו, יכול להתעלם - אולם הוא בוחר לפעול. בזכות הקֶשֶב הרגיש לחלומות השרים - "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם?" - הוא עתיד להגיע לארמון המלך פרעה, לעלות לגדולה, לשקם את האחווה ביחסיו עם אֶחָיו ולסייע בהקלת הרעב של משפחתו.

מעשה אבות סימן לבנים: החל מפרוץ המלחמה בשמחת תורה אשתקד היינו עדים לגילויי מנהיגות מעוררי השראה ולמעורבות ברוכה בחיי העם והמדינה. מסירות הנפש שגילו נועם וישי סלוטקי הי"ד, צוות אלחנן קלמנזון הי"ד, משה ואליעד אוחיון הי"ד מאופקים, אריאל ורואי גורי הי"ד מאופקים, ורבים וטובים אחרים, הינה מופת של ערבות הדדית. אל מול האכזריות המחרידה של אויבינו השפלים, דמותם הטהורה מתנשאת מעלה כמגדלור ערכי.

אינספור זיכרונות, הרהורים ולקחים יציפו אותנו בשמחת תורה תשפ"ה. ברגעי ההקפות שיתקיימו בגיל וברעדה אחשוב בהוקרה עמוקה על גיבורי ישראל שלא עמדו מנגד, בעבר ובהווה. שרשרת ארוכת דורות של אחווה ורֵעוּת מוליכה מימי בראשית אל ההווה והעתיד. מעליה מתנוססת אמרת הנצח: "כל ישראל עֲרֵבִים זה בזה".

• הכותב הוא הרב הראשי לצה''ל