הגוש האמוני מול הגוש הליברלי: ניצחו בקרב - אבל הפסידו במערכה

תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים. ובמקרה הנוכחי: עשרות תמונות וסרטונים שזרמו בצאת היום הקדוש מתל אביב, הוכיחו כי שום דבר כבר לא קדוש בעולם הזה.

כל הפרות הקדושות נשחטו, כל הקווים נחצו. תמונות של נשים בשביסים לבנים דומעות בערב יום הכיפורים מפני שסילקו אותן ממקום התפילה, חזקות עשרת מונים מכל הסבר על הדתה או השתלטות על המרחב הציבורי.

תקיפה גסה היא לא הפתרון

גם אם המוחים התל אביבים חשים כי יש קריאת תיגר על תל אביב החופשייה והחילונית שלהם - הרי שאם הם חפצים לקבל את תמיכת הציבור הרחב עליהם לחשוב בחכמה, בשום שכל, בהיגיון. תקיפה גסה, אגרסיבית וקולנית של יהודים המתפללים לבוראם ביום הקדוש ביותר בשנה יש בה כדי לסמן את הקבוצה המוחה במוטיבים של שנאת יהדות, אלימות וחוסר ליברליות.

האירועים בתל אביב הם השיא של אירועים קיצוניים ומקטבים המלווים אותנו מאז החלו ההפגנות על הרפורמה המשפטית. אך ניתן לקבוע היום כמעט בוודאות: המחאות האדירות ברחבי הארץ אינן על הרפורמה המשפטית. עילת הסבירות לא היא זו שמדירה שינה מעיניהם.

המלחמה העקובה מדם היא על אופייה של המדינה וצביונה. הכל גלוי על השולחן. גוש אמוני מול הגוש הליברלי. לאורך ימי המחאה היו דתיים רבים שהצטרפו לקפלן על מנת להביע התנגדות למהלכים הקיצוניים של הממשלה.

ככל שחוקים מטורללים יצאו מבית המדרש של הכנסת: כגון דרישה לקנוס מי שתלך בחוסר צניעות בכותל, או הפרדה במעיינות, כך התגברה הסלידה של המתונים הדתיים שעברו צד וביקשו לומר אמירה ברורה שלא כך היא דרכה של תורה.

כעת נחזה במגמה דומה מהצד ההפוך. הקיצוניות האלימה והאגרסיבית שחזינו בה בכיפור, תתהפך על מי שהובילו אותה ותגרום לחילונים רבים לקחת צעד מרחק ממנה. עם כמה שחילונים אוהבים ליברליות וחופש, הם אוהבים אותה עם תפילה בכיפור, ומנהגים שמחברים אותם לבית אבא.

הישראלי הממוצע לא נכנס לדקויות של וויכוח ברומו של עולם של מי צודק ומי לא כיבד צו של בית משפט. הוא יודע שהרסו לו את היום היחיד בשנה שהיה כמעט סמל לאומי לישראליות מאחדת ומפייסת.

לא לחינם בסקרים האחרונים בני גנץ זוכה למספר מנדטים רב. גנץ מציע אחדות, פיוס, ושיח שמוכן להאזין לכלל הצדדים.