קורנל, שהגיע לישראל במסגרת סיבוב הופעותיו האקוסטי "Songbook", ימים ספורים אחרי שהופיע בלונדון עם סאונדגרדן, עמד לבד על הבמה הריקה, חמוש בגיטרה אקוסטית, וביצע מלהיטיו הגדולים לאורך השנים. הביצועים העירומים, שהופשטו מתופים ומגיטרות, חשפו את המנגנון שמאחורי כל אחד מהם. כמו בצילום רנטגן, הוא הניח לנגד העיניים את השלד החזק שעל בסיסו נבנו טמפל אוף דה דוג, סאונדגרדן ואודיו סלייב.
הכיסא, הביצועים המינימליסטיים והנרות שהקיפו את היוצר שנשא את בשורת הגראנג' זרקו - בין שתרצה ובין שלא - לאנפלגד ההוא של נירוונה. לא שיש מקום להשוואה - אחרי הכל, קורט קוביין היה אז בן 27 ואילו קורנל יחגוג השבוע 48 - אבל את ההקשר אי אפשר לבטל. האנפלגד של נירוונה היה היום שבו הגראנג' מת. כמעט 20 שנים אחרי, אפשר להבחין שקורנל חי מתמיד. בריא יותר ובורגני יותר. כזה שצדי צרפתי היה מתעלף עליו.
ואולם התשוקה והמחויבות, קולו האדיר, השירים המצוינים והאינטימיות שנוצרה בין האמן למאמיניו מילאו את שוני באהבה גדולה למוסיקה והחיו לעוד כמה שעות את תקופת הגראנג' שעל ברכיה גדלנו.
תמונת האמפי המזנק ממקומו באחת בתום המופע הרשמי, טרם ההדרן, היתה המדד הטוב ביותר לאנרגיה שבה נטען המקום לאורך השעתיים. קורנל מצידו הניף את אגרופיו בתנועת ניצחון. בהדרן הקהל כבר נשאר לעמוד לשירה בציבור של "Black Hole Sun" ו"Imagine" (של ג'ון לנון). מסביב זוגות התחבקו ונשקו זה לזו. בנימינה היתה לקיסריה. זה היה ערב גדול להיות בו סחי.
כריס קורנל, זאפה אמפי שוני, בנימינה
