העולם של אתמול

על המזוודות בדרך לבודפשט חשבתי לעצמי: "הנה עיר מצוינת ובלתי מושרת (Unsung), היא לא זוכה לתהילה שמגיעה לה". אך המונח האנגלי "Unsung" התגלה כנבוב כבר בלילה הראשון בעיר. בודפשט אמנם לא זוכה לתהילה, אבל המוסיקה והשירה בוקעות בה מכל פינה.

במועדון ענק מתחת לתחנה המרכזית הישנה שהוסבה לפארק נעים (מתי אצלנו-) קיפצו אוהבי פאנק לצלילי הארדקור פוליטי וביקורתי. למחרת זימרו בבית הכנסת הנפלא של העיר חברי מקהלה שכולם קתולים - גויים של שבת - בפני ארון הקודש ובו 25 ספרי תורה עתיקים. מוצאי שבת ירדו על העיר הבלתי מושרת והביאו אליה הרכבי ג'אז, תזמורת מבייג'ין, תקליטני אנדרגראונד מעולים ומה לא.

אבל אני הגעתי לשמוע את העיר מזמרת בקולות אחרים. בין 11 ל-13 בדצמבר יתארח תיאטרון האופרטה הממלכתי של בודפשט בבית האופרה בתל אביב ויביא אלינו הפקה ושמה "אופרטה בריבוע". מישהו הרי חייב היה לנסוע מבעוד מועד ולברר: מה זאת בכלל אופרטה? זו שאלה שרבים בישראל יודעים את התשובה לה. הם הרי מילאו את אולם בית האופרה של תל אביב בביקורו הקודם של בית האופרטה בעיר.

בתחילת המאה ה-20 היה העולם בשל יותר להמצאתה של מוסיקה קלה אבל עדיין שבוי בקסמה של הקלאסית. באותם ימים נוצר יצור כלאיים, מעין חוליה חסרה בין האופרה לבין המחזמר, שבו מנהלים השחקנים שיחות על הבמה בדיבור פשוט אבל מזמרים בסגנון אופראי.

על במת בית האופרטה הישן, באולם עטור יציעים מרופדי לבד וגזוזטראות נישאות, לא הרחק מהדנובה, מתרחשת הפקה דומה לזו שתעלה בארץ. להיטיהן של ארבע אופרטות ממלאים אותה: "נסיכת הצ'רדש" ו"הרוזנת מריצה" מאת אמריך קלמן, "העטלף" מאת יוהאן שטראוס ו"האלמנה העליזה" מאת פרנץ להר. אף שעלילתו של כל מחזה ממוקמת במקום אחר בעולם, מפאריס ועד טרנסילבניה, במבט ראשון נדמה שכל הסיפורים מתרחשים באותו נשף ססגוני. הקהל מכיר כל שיר וסיפור, ולכולם נושא אחד.

במסעדה טובה, בחיק החומות של טירת בודה, יושב גאבור קרני, מבכירי במאי האופרטה בהונגריה, ואוכל שטרודל עם כרוב ושזיפים. "בכל סוג של תיאטרון יש נושא מרכזי", הוא אומר, "בדרמה היוונית המוסר עומד במרכז, במחזה השקספירי זה הכוח, במחזמר זאת יכולת ההופעה של האינדיבידואל. באופרטה זאת האהבה".

מבחינתו, האופרטה עכשווית לחלוטין. לטעמי, מי שנכנס לעולמה של האופרטה בא בשערי עולם מיושן, תמים, עולם של טרום מלחמת העולם הראשונה, או כפי שקרא לו הסופר סטפן צווייג מיד לאחריה - "העולם של אתמול".

לא כל קהל יהיה מוכן להשיל את הציניות שלו ולפסוע לתוך עולם כזה. מובן שבני דורו של סבי ההונגרי יגיעו בהמוניהם, אבל אני מנסה לדמיין את הציניקן הישראלי הצעיר הממוצע, ששיחתו מתובלת בצה"ליזמים ועולמו סלולרי. האם האופרטה תביך אותו? תאיים עליו? תענג אותו?

אם יש לו עניין בתרבות פופ, היא בוודאי תרתק אותו. וגנר האמין שבאופרות האדירות והכבדות שכתב הוא ממציא את "המוסיקה של העתיד", אבל הוא טעה. רגע לפני המצאת הג'אז בישרה המצאת האופרטות את העתיד האמיתי של המוסיקה. בהולדת האופרטה הבינה תרבות המערב שהיא יכולה להירגע ולהפיק בידור ושעשוע צרופים. קו ישר נמתח בין יצירותיהם של להר וקלמן, בין ריקודי הקנקן ותחושת ה"ספקטאקל" על הבמה בבודפשט, להופעות של מדונה ושל בריטני ספירס. מי שיש לו עניין בתרבות קאמפ - תרבות המשתמשת מתוך קריצה באלמנטים צעקניים מעולם הפופ - ייהנה מן האופרטה במיוחד.

מחוץ לאולם ממשיכה העיר לזמר שיר לילי, מזכירה כי לאופרטה ערך נוסף ואדיר: היא פולקלור עירוני אמיתי. קסם ישן שהשתמר באורח פלא לאורך המאה האכזרית ביותר בתולדות האנושות, שאנן ועליז ומלא ניחוח של העבר, כמו כוס של יין טוקאי מתוק.