בממלכה של רינת

אולי ההפתעה הגדולה של "מותק של פסטיבל 5" היתה טבילת האש המוצלחת של האמא שלקחה לראשונה את בתה להפקת חנוכה המונית, וגילתה שהשד לא נורא. שלא לדבר על בת ה-3, ששרה ונהנתה והיתה די מהופנטת. מה שכן, לא ברור איך הורים שרדו את פסטיבלי הילדים בעידן טרום הסמארטפון.

בסופו של דבר, פסטיבל "מותק" החמישי עמד בסטנדרט החינני שהציבו ארבעת קודמיו, ואף השתפר, במסגרת הז'אנר. בשונה מעט מקודמיו, שמצאו איזשהו סיפור מסגרת שבתוכו שולבו באקראי קלאסיקות ילדים מכל הזמנים, ההפקה הנוכחית הלכה על קונספט של מחזמר, מה שאומר שנוסף על שירי הילדים המוכרים נכתבו גם כמה חדשים, שהותאמו לסיפור העלילה.

התוצאה: חנוכה מעולם לא הרגיש כל כך כמו כריסטמס. ההפקה הנוכחית של "מותק" משלבת בחן בין הפקה מווגאס למקום שאנחנו חיים בו, ובהחלט ראויה. מה שחשוב אפילו יותר: היא מכבדת את פסקול ילדותנו, שבעזרתו האדיבה של ערוץ הופ מונחל גם לילדינו. בכלל, אין הרבה ערוצי טלוויזיה שיש להם פסטיבל שנתי, ודאי לא במימדים האלה. ואין זה דבר של מה בכך שערוץ מסחרי, ששולט בלעדית במוחם של זאטוטינו, יידע לשמור על איזושהי אמירה תרבותית ועל עידון מסוים.

דברים נוספים שראויים לציון: תופעת רינת גבאי היא לא פחות ממדהימה; האיורים של שירה אוקרייניץ בשילוב הווידיאו ארט של שי בונדר מקסימים; לי בירן, הלוא הוא ליבי, הוא כישרון שיכול לשחק ילד מנוזל באותן אינטנסיביות ואמינות שהוא מקרין כמוסיקאי; ואין בעולם דבר מתוק יותר מצחוק בתך הקטנה למראה הצמד שי ורועי.

"מותק של פסטיבל 5", היכל נוקיה