הפט שופ בויז: אמנות עכשווית

מופע ישיבה ענק מייצר אצל בעל הכרטיס הנחשק מין תחושה של "לא לדאוג, הכל בסדר, הכל בשליטת גלגל"צ". עובדה: על המסכים, לפני שהצמד המנצח עולה לבמה, מרצדת לה פרסומת גרפית לתחנת הרדיו הצבאית הכה אהובה על המיינסטרים הישראלי. בהקשר הזה, חבל שמופע כזה לא היה, למשל, בגני התערוכה, שם מוענק לבעל הכרטיס יותר חופש פעולה פיזי. יותר אוויר.

הפט שופ בויז הם צמד שיוצר אירוויזיון משל עצמו. זו הגדולה שלהם. זה מתבטא בשפה הרמטית, שמשלבת מוזיקה אלקטרונית (בקטעים הישנים, לואו משתמש בסימפולים הישנים) והגיון אסתטי פנימי לחלוטין בכל הקשור בויז'ואל. כלומר, מוזיקלית הכל אמנם כתוב ומוכן, אבל בו בזמן הכל כה קאמפי, מוגזם כמו שרק באמנות עכשווית או ז'אן־פול גוטייה יכולים להיות. הבויז הם הנקודה שבה כתום זוהר צעקני הופך להיות מוזיקה־אמנות כמו שמישל גונדרי עושה סרטים. הופעה של הבויז מזכירה תערוכה עם גון משחקי, או אם לדייק - מיצג אמנות עכשווית צבעוני ולא כבד.

המופע נע בין דינמיקה רובוטית בין השניים והוידאו שרץ עליהם לבין רגעים קסומים כאלו: צמד רקדניות מרגשות רוקדות בתנועות פופ־פיפטיז - כל אחת מהן במסכה של שור (כולל הקרניים) - והנה מתרחש ממש כאן ועכשיו קטע של איבנט מוזיקלי חד־פעמי - כאמור, כמו בתערוכה. והם עדיין ממלאים אולמות בכעשרים אלף עובדי היי־טק (או משהו כזה), בני שלושים ומשהו עד חמישים ומשהו, כשאליהם מצטרפים אלו העונים לפרופיל של "אנשי תעשייה", להלן הקהל הנוצץ: בימאים, אנשי קריאייטיב ופרסום, אנשי תפאורה ואמנות, מוזיקאים וכמובן דמויות מפורסמות מהקהילה הגאה וההיפסטרית.

מי שראה את הצמד מופיע בלונדון קצת לפני שנחת כאן בפעם הראשונה ב־1999, זוכר את הפער: נדמה היה שמינון הלהיטים בישראל מוגזם משהו, כאילו הבויז הם גלגול של שוטרים אנגלים קולוניאליסטים שהכינו הופעה אחרת עבור מי שהם תופסים כעולם שלישי. בסיבוב ההופעות הנוכחי, לכבוד אלבום האולפן ה־12 שלהם, הגוונים והמינונים היו כמו שצריך. הם ביצעו לא מעט מהאלבום החדש, שם פיצו בתחכום עם עבודות וידאו בלתי נשכחות (בהתחלה בקושי ראו את הצמד - עד כדי כך הם התמזגו עם הויז'ואל שהוקרן על בד) - וחתמו עם הלהיטים הגדולים ביותר, אלו שהקהל ציפה להם. הבויז נתנו הכל כולל הכל. זה מופע של ציון 10, אבל נתן 8. כי זה היה בהיכל נוקיה.