דור האיקס

היית בפסטיגל אחד, היית בכולם. הפקקים ביציאה ברוקח, הסיוט בחניון, המסחרה, המרצ'נדייז, ההמון שזורם בסדר יחסי, ההפקה המוסיקלית של טל פורר, הפופקורן ה"קטן" ב־25 שקלים. החל בשיר, דרך התסריט וכלה בבנייתו של הערב כולו - הכל עובד לפי נוסחה קבועה, והנוסחה הזאת עובדת. בוודאי על מי שנמצאת בטווח הגילים 15-5.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

שעה הצגה, הפסקה של 20 דקות לקניות ולגזל, עשר דקות הצדעה לשירי הפופ של התקופה, רבע שעה של מחווה חינוכית לאבות המייסדים (הפעם אלה היו הגששים), אמן אורח בעל שיעור קומה (שלומי שבת החביב) - והנה לכם "אקס פסטיגל". 

אין טעם להתעכב על התכנים ועל העלילה. התסריט שולי והעלילה בסיסית. הרעיון הוא לתת כבכל שנה אירוע שהוא "גדול מהחיים" במובן הלאס וגאסי של המילה, אירוע מציף חושים עם אורות ועם לוליינים, שבמסגרתו פוגש הילד את כוכבי הטלוויזיה בגודל טבעי על הבמה.

אלא שגם הגדול מהחיים הוא בעצם מוצר סינתטי, שלמעשה לוקח את הטלוויזיה ומפרק אותה להופעה חיה. זה לא גדול מהחיים כמו לקחת את הילדה לספארי בקניה או למסיבת חשק עם אבא של איזה זמר מפורסם, אלא יותר כמו לקחת אותה לפינת ליטוף בפארק הירקון. משהו מאוד מוגן ומוגבל. בזה גם טמון כוחו של הפסטיגל כאירוע לכל המשפחה.

שנה אחר שנה נותן הפסטיגל אותו סלט ישראלי, ועיקר ההקפדה היא על טריות הכוכבים. אותו חיתוך, אותו מינון של גיבורי סדרות הילדים וזוכי ריאליטי, בדרן או שניים מ"ארץ נהדרת", טובים מול רעים, ובסוף האהבה מנצחת. 

הכל מוכר וחוזר על עצמו כמו בטקס דתי. כולם, הורים כילדים, יודעים איך הוא מתחיל ואיך הוא נגמר - וזה בדרך כלל בפקק תנועה עם ילדה נלהבת שמבקשת לשמוע עוד פעם את השיר של אליאנה תדהר, ובצד החוויה תקווה צנועה שמה שיישאר ממנה בעוד 30 שנה הוא זיכרון מתוק מאבא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו