לפני כמה חודשים הוסר השלט הוותיק שניצב בכניסה להר הבית, שבו נכתב כי חל איסור לעלות להר מסיבות דתיות, ובמקומו נתלו שלטים שבהן נכתב "שיתקבלו תפילותיכם לטובה". כשהתברר לרבנות הראשית, ולקרן למורשת הכותל המערבי על ההטרלה, הם מיהרו לתקן את מה שנראה בעיניהם כמעוות. שלטים חדשים וגדולים נתלו בהר: "הודעה ואזהרה. אסור לפי דין תורה לכל אדם להיכנס לשטח הר הבית מפאת קדושתו. הרבנות הראשית לישראל". וזו, בקליפת אגוז, ליבת הסכסוך בתוך העולם הדתי פנימה, בשאלה האם מותר לעלות להר הבית.
"למה בעצם החרדים כועסים על כך שבן גביר עולה להר הבית", שאלו לא מעט אנשים ביממה האחרונה. הרי מבחינת דעה פוליטית החרדים הינם ימניים, לעיתים אפילו ימניים מאוד.
כך, שלח השבוע שר השיכון הטרי יצחק גולדקנופף מכתב לשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ולשר המדע אופיר אקוניס מכתב שבו הפציר בהם לפעול יחד איתו לשנות את הכתובת של מבני הממשלה שבהם הם פועלים מ"מזרח ירושלים" ל"ירושלים". אלא שכשמדובר בהר הבית העניינים מסובכים יותר, ונודעים ללב ליבה של היהדות כפי שהיא נתפסת היום בעיני החרדים והדתיים.
אם תשאלו חרדי ממוצע מהו המקום הקדוש ביותר לעם היהודי הוא יענה בפשטות "הכותל המערבי". הסיבה לכך היא שהר הבית הוא מבחינת רבים מעין מקום בלתי ניתן להשגה. קדוש כל כך שרק המשיח בכבודו ובעצמו יכול לאשר את העלייה אליו. זו גם הסיבה שזמן קצר מאוד לאחר שחרור הר הבית דחפו ברבנות הראשית להחזיר את המפתחות לידי הוואקף הירדני.
החרדים נשענים על שני פסקי הלכה. בסדרת הספרים "המשנה ברורה", אחת מסדרות הספרים החשובות ביותר ביהדות כיום, נכתב בפירוש: "הנכנס עתה למקום מקדש חייב כרת, שכולנו טמאי מתים וקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא".
הפסק השני, שכתב מאות שנים קודם לכן רבי משה בן מימון, הרמב"ם, מספק גם הוא גושפנקה לאיסור: "אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, לא ייכנס אלא למקום שמותר להיכנס לשם... שנאמר 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו', מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם, שאף על פי שחרב - בקדושתו עומד".
אלא שציטוט אחר של הרמב"ם מספק גם פתח לאלו שמעוניינים לעלות להר. "וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשוון שנת שש ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו". אז מותר לעלות להר או אסור? זו שאלת השאלות שעמה מתחבטים בציונות הדתית.
ישנן דעות חלוקות במגזר הדתי לאומי. גישה אחת סוברת שחל איסור על כניסה להר עד ביאת המשיח, אז ייוודע לנו בדיוק היכן מותר ואסור ללכת, לא נהיה טמאי מת (סטטוס שבו נמצא כיום כל יהודי בהיעדר אפשרות לטהרה, ושאוסר על כניסה לשטח בית המקדש). גישה אחרת סוברת שמותר, ואף צריך, לעלות להר הבית, למקומות המותרים. הרמב"ם, הם אומרים, קובע שמותר לעלות לחלקים מההר, והשאלה היא בדיוק איפה מותר ואיפה אסור.
נאמני הר הבית מחזיקים במפות שבהן הם מצביעים בדיוק להיכן מותר לעלות ואיפה אסור בשום פנים ואופן לדרוך, מכיוון ששם היה בית המקדש על פי ההערכות. קבוצה שלישית שותקת: הם סוברים באופן אישי כי אין לעלות להר, אך מאמינים שמדובר באקט של ריבונות ברור ולכן לא אוסרים זאת.
וזו הסיבה שבן גביר עולה להר למרות התנגדות החרדים. רבו של השר לביטחון לאומי, הרב דב ליאור, הוא מגדולי הרבנים בציונות הדתית שסובר שיש לעלות להר הבית. ''כל מה שיעלו יותר, זה יעורר את אחינו בני ישראל לגאול את המקום, להחזיר את הבעלות אל הר הבית כולו לעם ישראל'', אמר בעבר הרב ליאור. עם זאת, יש לציין כי גם הרב ליאור עצמו שם גבולות מאוד ברורים להיכן מותר ואסור לעלות, גבולות שלא בהכרח כל הרבנים מסכימים להם.
אך במבט על ניתן לראות את העלייה להר הבית כאחד הדברים העיקריים שמבדילים במהות בין החרדים לדתיים הלאומיים. חלק משמעותי מהעולם החרדי עדיין סוברים כי חל איסור לדחוף בכוח לגאולה – לביאת המשיח ולהקמת בית המקדש. הדבר, הם סוברים, צריך להגיע כשאלוהים ירצה בכך, או כשם קוד – בית המקדש ינחת מהשמים. בציונות הדתית, לעומת זאת, סוברים כי מדינת ישראל היא התחלת הגאולה, ושיש לעשות מעשים אקטיביים כדי לקרב אותה. בין המעשים – עליה להר הבית כאקט של ריבונות.
אז למה בן גביר הכעיס את החרדים? תפיסה בת אלפי שנים שתופסת את הגלות והשיבה לציון כאקט אלוהי שעדיין לא התרחש מול תפיסה חדשה יחסית שמאמינה שהגאולה כבר בדרך ושעלינו לזהות אותה ולסייע לה להתממש. זו גם הסיבה שאין שום סיכוי לשכנע את אחד הצדדים שהשני צודק. ושיהיה לנו בהצלחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו