בעלי ברח לניו יורק - ומשם דרש שבתי תלמד בחינוך חרדי

כשהבת שלי הייתה בגיל 4 היינו במסיבה משפחתית. כשהיא ראתה שלילדים אחרים יש הורים ולחלקם יש אחים ואחיות, היא שאלה אותי למה היא הילדה יחידה בלי אבא. עניתי שאבא שלה גר בחו"ל ואנחנו בחרנו לחיות בארץ. היא אמרה לי להחזיר אותו והשבתי שאי אפשר להכריח אותו לגור איתנו בכוח. הבת שלי ביקשה אבא אחר. השבתי שאני נשואה לאבא שלה ולא יכולה להיפרד ממנו. אז היא אמרה לי להתקשר למשטרה שיעשו משהו, שהיא רוצה גם אחים ואחיות.

קשה להסביר לילדה בגיל 4 מה זה גט וגירושין.

נישאתי לבן זוג שבחרתי בו לאחר שישה חודשי היכרות בלבד. לאחר שנה התברר שטעיתי בבחירה. זה לגיטימי להתחרט, נכון? אפילו בגדים אפשר להחזיר ולהזדכות עליהם. אז למה לא על החיים? אבל בעלי לא בגד או הכה אותי. לכן הנישואים שלי לא ניתנים לפירוק בצורה קלה. צריך "עילה".

אומרים שלהתנתק מספק תשתיות זה קשה. אבל להן אין ארגון שמנסה לשכנע אותך שעדיף לך להסכים לדרישות שלהם. כשפתחתי תיק לגרושין בבית הדין הרבני, הדיינים צקצקו בלשונם ואמרו איזה פושע הוא. הם תמכו בי, אבל שאלו מה הוא רוצה. הם לא העלו בדעתם לשאול מה אני רוצה.

נראה שבתור אישה אני חצי בן אדם. בתור אישה ללא איש אני רבע בן אדם. הבעיה הגדולה בארץ היא שגירושין ונישואין ניתנו במסגרת החוק לידי בתי הדין הרבניים. זה לא משנה אם את אתאיסטית או חרדית או רפורמית – את חייבת לעבור דרכם כדי להינשא לבחיר ליבך או להתגרש משנוא נפשך. אין ניתוח מעקפים, ואין כבישים עוקפים.

הבעיה היא שכאן החד צדדיות פועלת בצורה מאוד מעניינת. רציתי להיפרד, והוא לא רצה להיפרד. הוא ברח לחו"ל מבלי להודיע לי. רק אחרי כמה ימים הבנתי מאחיו שהוא נמצא בניו יורק. אבל הוא לא רצה להתגרש. הוא רוצה להיות נשוי בשלט רחוק. רחוק מאוד. אילו נישואים יכולים להחזיק מעמד ככה?

במשך השנים מחלקת העגונות בבתי הדין מינו שליח שהיה פעם או פעמיים בשנה טס לארה"ב כדי לשאול את הבעל אם הוא מוכן לתת גט, כאילו אנחנו עדיין במאה ה־19 ואין פקס, טלפון ומיילים. הוא נותר בסירובו העיקש והחל להעלות עוד ועוד דרישות: בהתחלה נתבקשתי לוותר על כתובה, אחר כך על המזונות שלי ושל בתנו המשותפת ובשלב מסוים גם להמציא ערבים, שיערבו שאני או הבת שלי או מישהו בשמנו לא יתבעו אותו.

בפועל, אין לו שום כוונה לוותר על היכולת שלו לשלוט בך ולאמלל את חייך. הכי גרוע זה שאת כבר לא יודעת אם הוא באמת מתכוון לתת את הגט או שהכל רק משחקים כדי לראות כמה את תסכימי לוותר. השיא היה שהוא החליט לקבוע שהבת שלי תתחנך בחינוך חרדי. אנחנו לא חרדים אלא מסורתיים. תמיד היינו. אולם בתי הדין והדיינים הם כמובן חרדים ללא פשרה.

צריך להוציא חוק שאסור לקיים משא ומתן עם סרבני גט. הבעיה הגדולה שלנו היא לא הדת היהודית, הבעיה הגדולה שלנו היא אכיפה נכונה של חוקי הרבנות. במצב הקיים, אם אישה רוצה להתגרש, בתי הדין הרבניים בארץ קודם כל פונים ל"אדון כבודו", ואם הוא לא מוכן לחתום אז את צריכה להתפשר, ולוותר על דברים שמגיעים לך.

החוקים וההלכות נכתבו בידי בני אדם למען בני אדם. לנו, הנשים היהודיות, יש זכויות לעמוד ולדרוש את החיים שלנו בחזרה בתור אימהות, אחיות, חברות ובנות. השליטה על החיים שלי חייבת להיות שלי מתוקף היותי בת אנוש. נולדתי חופשיה עם זכות לבחור בין טוב לרע. כשהחירות שלי תלויה בכך ש"אדון כבודו" ישחרר אותי - אין לי חירות אמיתית ואין לי זכויות.

סרבנות גט ועגינות הן שתי תופעות רעות שבתי הדין הרבניים לא מונעים אותן. לא רק שהם לא מונעים אותן, הם גם לא פותרים אותן. ולמרות כל זאת, אני לא מתכוונת לוותר על הזהות שלי כאישה וכיהודייה. במאה ה־21 אין מקום לאישה להיות רכוש של גבר כלשהו. לצד המאבק להשתחרר מהנישואים - צריך גם להמשיך לחיות. חבריי הקרובים סיכמו זאת יפה: "להיות עגונה או מסורבת גט זה לא כל הזהות שלך. את הרבה יותר מזה. את אישה, את בת, את אימא. זה שאת עגונה או מסורבת גט זה רק חלק ממה שקורה בחיים".

תמר (שם בדוי) הייתה עגונה 23 שנים ומלווה על ידי ארגון "מבוי סתום" המסייע לנשים מסורבות גט ועגונות