נכנס לבית של כולנו

מוטי ואני מכירים 45 שנים. הוא התקשר אלי בפעם הראשונה כשעשה את התוכנית הסאטירית הראשונה בטלוויזיה, "לא הכל עובר", וקרא לי לאודישן. הוא היה ירושלמי והגיע במיוחד לתל אביב, ושם דיברנו.

מכיוון שהיה לו כושר יוצא מן הכלל לזהות כישרונות, זה היה האודישן: פשוט שוחחנו. הוא כנראה ראה שאני סקרן מספיק כדי להיות בתוכנית סאטירית, וזה הספיק לו כדי לצרף אותי לצוות.

כשהוא שמע שגולדה מאיר רוצה להוריד אותה מהאוויר, הוא החליט לעשות זאת לפניה, כדי שלא ייווצר מצב שבו השלטון פוגע בחופש השידור הציבורי.

שלוש שנים אחר כך, כשעשה את "ניקוי ראש", הוא קרא לי שוב אבל בשילוב עם צוות אחר. התוכנית התחילה לצבור אחוזי צפייה גבוהים והתעניינות, ושברה שיאים שלא היו קודם במדינה, כשזכתה לרייטינג של 90 אחוזים; ביום השידור לא היתה תנועה של מכוניות ברחוב. לאורך השנים צברנו הרבה מאוד שעות טיסה של סאטירה יחדיו.

לפני שלושה שבועות נפגשו בפעם האחרונה. נפגשנו עם כותבים במטרה לשפץ מערכונים שהצגנו בעבר אבל שמרו על אקטואליות, במטרה לצאת בתוכנית חדשה - כשהפעם גם מוטי יהיה על הבמה. אחרי ההצלחה של התוכנית בטלוויזיה, היה ברור שהוא כבר טאלנט.

מוטי היה חלק מהבית של כל אחד מאיתנו - גם כיוצר וגם בסרטי הטבע, הוא כל הזמן היה שם. הוא היה חלק מהריהוט בבית, ופתאום, ביום אחד, זה לא יהיה. מוטי היה סוג של אבא, ולא רק בשבילי. הוא חינך אותי להנהיג צוות. הוא היה מגיע לפני כולם, והולך אחרי כולם. כשספי ריבלין הובהל לבית החולים, מוטי עזב את כל העבודה הלחוצה והצטרף אליו. דמיינו מפקד גדול שמלווה חייל לבית החולים. זה היה מוטי; שילוב של גאווה וביטחון בכישורים שלו, אבל גם המון נתינה ואנושיות. דבר נדיר.