הזוג מגוש עציון יגורש? "לא יכולים לחזור לפקיסטן, יהרגו אותנו שם"

סאג'יד ופארה סמואל ושלושת ילדיהם גרים בדירה צנועה באלון שבות שבגוש עציון. לפני שבעה חודשים עוד היו בדובאי, כשנמלטו מרדיפות במולדתם, פקיסטן. הם הצליחו להגיע לארץ בדרך־לא־דרך, אך בקרוב יגורשו. "אנחנו לא יכולים לחזור לפקיסטן, יהרגו אותנו שם", מסבירה פארה, ומבקשת להישאר עם משפחתה בארץ ולהשלים את תהליך הגיור.

סאג'יד סמואל גדל במשפחה נוצרית, אך תמיד היו לו תהיות תיאולוגיות. חיפושיו הביאו אותו להיפגש עם אחד מהיהודים האחרונים שנותרו במדינה האסלאמית הקיצונית. היהודי התנדב ללמד אותו את דת משה, ולאחר שהתלמיד הראה רצינות - אף הזמין אותו לסעודת שבת. שם פגש את פארה, בתו היפה, והשניים התאהבו ונישאו. פארה ידעה כל חייה שהיא שונה מסביבתה.

"אבא שלי היה נוטל ידיים בבוקר ומתפלל שלוש פעמים ביום. הוא לימד אותי כשרות ומצוות. הוא אמר שככה הוא למד מסבא שלו. הוא לא נתן לי להסתובב עם חברים מהכיתה כי הם לא היו יהודים, ודאג שאהיה מכוסה כולי כשאני יוצאת לרחוב".

הפחד לא היה בדמיון

לאחר שנישאו, משפחתו הנוצרית של סאג'יד נידתה אותו. בני הזוג המשיכו ללמוד יהדות בסתר. כשנולדו ילדיהם המציאות החלה לסגור על המשפחה הצעירה. בכל פעם שבבית ספר, בעבודה או בשכונה התחילו לחשוד שהם יהודים, הם עזבו הכל, עברו דירה והתחילו מחדש. "כשמסביב ראו שאנחנו לא הולכים לא לכנסייה ולא למסגד, שיש לנו מנהגים אחרים ושאנחנו לא אוכלים עם כולם, התחילו לחשוד. זה התחיל להיות מסוכן", מספר סאג'יד.

לדבריו, הפחד לא היה בדמיון בלבד. בנו הצעיר הוכה עד שרגליו נשברו, הכלב המשפחתי הורעל למוות, והפחד היה ממשי. כשהמצב החמיר, הבינו בני הזוג שהם חייבים לברוח. הם מכרו את כל רכושם ונמלטו בחשאי לדובאי. "כשהגענו לשם, לא הצלחנו למצוא שום מדינה שתיתן לנו ויזה או מקלט מדיני. כל מה שהציעו לנו היא ויזה לאחד מאיתנו, ולא היינו מוכנים להיפרד כמובן", נזכרת פארה. "בסופו של דבר, חברים שגרים בישראל פרסמו מאמר הקורא לעזרה וזה פתח בפנינו את הדרך להיחלץ משם. ואז, רגע לפני שדובאי גירשה אותנו חזרה לפקיסטן, משה פייגלין קרא את המאמר ועזר לנו להשיג ויזה לארץ", מספר סאג'יד.

המשפחה עלתה על מטוס והגיעה לישראל, כאן חיכו להם חברים שאותם הכירו ברשתות החברתיות ושהכניסו אותם לביתם. "בזמן שהם גרו איתנו הם הראו בקיאות כל כך גדולה ביהדות, שהיינו בהלם", סיפר דון שרנסקי שאירח אותם. יום לאחר הנחיתה בארץ ניצבה המשפחה מול הכותל המערבי, בוכה בהתרגשות. "לא האמנו שאנחנו בירושלים, לא יכולנו להפסיק לבכות", אומרת פארה ועיניה זולגות. "אמרו לנו לשים פתק בכותל, אבל כל כך התרגשנו ששכחנו".

מה היית כותבת בפתק?

"הייתי מודה לאלוהים שהביא אותנו לכאן, ומבקשת לחיות את שארית חיי בישראל".

הפקיד לא השתכנע

אבל כשבני הזוג הגיעו לראיון ברשות ההגירה, הפקיד שראיין אותם לא השתכנע בטוהר כוונותיהם והחליט שלא להאריך להם את האשרה. כיום, כשהם מיועדים לגירוש, מחפשת המשפחה יעד אחר שבו תוכל להשלים את הליך הגיור ולשוב לארץ כיהודים.

עו"ד תומר ורשה, המייצג את המשפחה, מסר בתגובה: "החלטת ועדת החריגים במשרד רה"מ לסרב לאשר למשפחה גיור ממלכתי ניתנה ללא נימוקים ובמנותק מכלל הראיות שמעידות על כוונות המשפחה. מדובר בקיבוץ גלויות מובהק, במשפחה שברחה לישראל לאחר שנרדפה על רקע אנטישמי, ולא יכול להיות שוועדה שחורצת גורלות לצורכי שבות תעשה כן בשרירות, במחשכים וללא נימוקים. זו דוגמה מובהקת לחשיבות ההכרה בגיור פרטי שייתן מענה לאנומליות שנוצרה. אני פונה לכל הגורמים לתקן את העוול".

תגובת רשות ההגירה: "ב־20 ביולי עניינם נבחן בוועדת החריגים של מערך הגיור, והוחלט על ידם לדחות את בקשתם להתגייר בישראל. מכתב תגובה בנושא נשלח אליהם ב־27 ביולי. בני המשפחה שוהים בישראל שלא כחוק החל מ־29 ביוני, ועל כן נדרשת יציאתם מישראל עד ל־30 בדצמבר, ולא יאוחר. מאז כניסתם לארץ הם לא פנו לרשות האוכלוסין, ולא הוגשה בקשה כלשהי למעמד בישראל".