"אני השורד האחרון של הקהילה היהודית שחיה ליד העיר נג'ראן בדרום ערב הסעודית", כך מצהיר השבוע דוד שוקר במאמר לעיתון האמריקני "וול סטריט ג'ורנל".
הישראלי בשנות ה-70 לחייו שופך אור על אחת מהקהילות היהודיות המרתקות בעולם. במשך חייו הוא עמד בראש המועצה הציבורית להצלת יהודי תימן, והיה חבר במועצה המקומית בני עי"ש בדרום. כעת, הוא מבקש מבית המלוכה הסעודי להגשים את משאלתו האחרונה, אף שבשל אזרחותו הישראלית הוא לא יכול להיכנס למדינה.
"בסביבות 60 משפחות יהודיות חיו פעם בנג'ראן ובכפרים הקטנים בסביבתה. כמה מהן עבדו עבור המלך עבד אל-עזיז אבן סעוד בשנות ה-30 וה-40, בתחזוקת הנשק של חייליו. אחרים הועסקו בתור מנעולנים, נגרים ובורסקאים (מעבדי עורות)", הוא מציין.
לדבריו, "בניגוד לשלטון בתימן השכנה, יהודי נג'ראן הורשו לשאת את הפגיון המסורתי, הג'מבייה, על חגורותיהם. עד היום, אני זוכר את חיילי המלך מפנקים אותי במאכלים מתוקים ומלטפים את שערי המתולתל".
הכותב מציין כי נג'ראן, שהייתה חלק מתימן בעבר הרחוק, הפכה לחלק מממלכת ערב הסעודית תחת הסכם טאיף של 1934. במסגרת ההסכם, כוחותיו של אבן סעוד נטלו את השליטה על העיר מידי הכוחות התימניים. הוא מוסיף שבשנים הבאות היהודים חיו תחת הגנתו של המלך, והרגישו מוגנים.
"אחרי שמדינת ישראל נוסדה ב-1948, היהודים נקראו על ידי נציגי המלך להתאסף בכיכר העיר. שיירה של גמלים חיכתה שם ל-260 אנשים, רובם ילדים כמוני. נולדתי ב-1944, לפני השקיעה התחלנו ללכת לעבר הגבול עם תימן". משם שוקר יחל את מסעו לישראל.
כשהוא מתקרב לגיל 80, שוקר מקווה לבקר שוב בסעודיה כדי לראות את בית הוריו, ולהתפלל בבית הקברות של אבותיו. הוא משתוקק לרענן את הזיכרון של ימי ילדותו ולטעום את המאכלים המתוקים.
שוקר גם מציין שכאב לו לשמוע על הטילים ששיגרו החות'ים לעבר נג'ראן בשנות המלחמה בתימן, ורווח לו כשנודע שרוב הנזק תוקן.
בסיום המאמר פונה שוקר למלך סעודיה סלמאן וליורש העצר מוחמד בן סלמאן בבקשה להרשות לו לבקר בנג'ראן כשהוא עוד מספיק חזק לנסוע. "אני לא יודע כמה עוד זמן אלוהים יתיר לי לחיות. חלומי הוא להיפרד מהמקום שבו נולדתי", הוא כותב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו