בתחילת השבוע מת בבית חולים ישראלי דאוד זביידי, אחיו של המחבל זכריא זביידי, שנפצע בחילופי האש בג'נין עם כוחות צה"ל וימ"מ בסוף השבוע שעבר. זביידי נפצע אנושות מירי כוחתינו במהלך הפשיטה על בית שבו שהו מבוקשים. בתחילה אושפז המחבל הפצוע בבית חולים בג'נין, אך הוא הועבר לטיפול בישראל לבקשת הפלשתינים, לאחר שלדבריהם, בהיעדר טיפול בבית חולים ישראלי – ימות המחבל מפצעיו. בקשת בית החולים אושרה וזביידי הועבר לטיפול בבית החולים רמב"ם בחיפה. אשפוזו של המחבל שנפצע כשניסה לפגוע בחיילי צה"ל, עורר כעס ותרעומת בציבור, ועורר מחדש את שאלת הטיפול במחבלים שנפצעו במהלך לכידתם.
האם ישראל צריכה להסכים לקלוט בבתי החולים שלה מחבלים פצועים? האם יש לטפל במחבל הפצוע תחילה, אם מצבו הרפואי קשה יותר? האם צריך להשקיע מאמצים מיוחדים בעת הטיפול במחבל או שיש לעשות רק את המינימום הנדרש ולא יותר?– הרב יובל שרלו, ראש מחלקת אתיקה בארגון צהר, קובע "שהעיקרון של קדימות בטיפול לפי מצב רפואי הוא חלק מתפיסת העולם הרפואית המקובלת, אבל יש עקרונות מוסריים גדולים ממנו. אם הטיפול במחבל בא על חשבון הטיפול בנפגעים, אין שום שאלה. הטיפול בהם קודם לטיפול בו, גם אם הם פצועים קל והוא פצוע קשה. לעולם טובת הנפגע קודם לטובת הפוגע. העולם הרפואי קיבל על עצמו לעמוד מחוץ לשאלת השיפוט הערכי, אבל כאן, לדעתי, העולם הרפואי הלך כמה צעדים רחוק מדי. אני מבין ומזדהה עם הרצון שמערכת הרפואה לא תהפוך למערכת שופטת, אבל גם לזה יש גבול. אי אפשר לטפל בפוגע לפני שמטפלים בנפגע".
הדברים נעשים חדים פחות כאשר הטיפול במחבל לא בא על חשבון הטיפול בנפגעים חפים מפשע. "כאשר לא מדובר בהתנגשות בין טובת הנפגעים לטובת הפוגע", מציין הרב שרלו.
"בשאלה של הענקת טיפול לגרועים שבבני האדם, עולים שני סוגי שיקולים שרלוונטיים לשאלה למה כדאי לטפל במחבלים. ראשית, השיקול התועלתני: מדינת ישראל עשויה להרוויח מאוד מהטיפול במחבלים, למשל לצרכי מודיעין. שנית, השיקול המערכתי: לא הרופאים הם שצריכים להיות השופטים והמוציאים להורג של המחבל, ולא בגלל שלמחבל המנוול מגיע משהו, אלא כי הענישה צריכה להיות בידיים של מערכת הביטחון ומערכת המשפט ולא בידיים של הרופאים. לכן, נכון לטפל במחבל פצוע כאשר הדבר לא בא על חשבון חפים מפשע, אך לא מכוחם של שיקולים מוסרים, כאמור, אלא מכוחם של שיקולים תועלתיים-פרקטיים".
ובכל זאת, גם לטיפול במחבל פצוע כמו זביידי יש גבול. "צריך לתת למחבל את הטיפול הבסיסי", אומר הרב שרלו, "אבל לא לתת לו טיפולים יוצאים דופן והירואיים כמו השתלת אברים. זה מובן גם אם אנשי הצוותים הרפואיים לא יעשו מאמץ יתר לטובת המחבל. כל זה, כמובן, כאשר ברור שמדובר במחבל. כאשר יש ספק, יש לטפל בפצוע עם כל הכלים שיש, כדי שחס וחלילה לא נביא במחדל למוות של חף מפשע".
אלא שלפעמים לטיפול רפואי מוצלח במחבלים יש השלכות הרסניות. כך, למשל, יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה, חב את חייו לרופאים ישראליים. כשהיה סינוואר כלוא בישראל, לאחר שהורשע ברצח של פלשתינים שחשד כי סייעו לישראל, התגלה אצלו גידול במוח. את הניתוח שהציל את חייו ביצעו רופאים ישראליים. בהמשך שוחרר סינוואר בעסקת שליט, והיום הוא מאיים על ישראל עם אלפי רקטות, מנהרות טרור ויחידות של טרקטורונים מעופפים. הסכנה שנשקפת ממחבלים, בכירים או זוטרים, היא הסיבה לכך שהרב שמואל אליהו, חבר מועצת הרבנות הראשית ורבה של העיר צפת, סבור שחיילים, שוטרים ואנשי צוותים רפואיים צריכים לדאוג לכך שמחבלים לא ישרדו לאחר ניסיון פיגוע.
"מחבל הוא בן מוות. זו לא דעה אישית שלי, אלא דעת התורה, וזו גם מוסכמה עולמית. מדובר ברוצחים שפלים, ובכל זאת 48 פעמים מדינת ישראל שחררה מחבלים, ביניהם מאות שיש להם דם על הידיים, רוצחים שרצחו באכזריות נוראית. אין בישראל אף מחבל שמת בכלא מזקנה, יש שמתו ממחלות, אך אף אחד לא מת מזקנה. נגזרים עליהם מאסרי עולם, אבל בסוף כולם משתחררים, ועד אז הם חיים בתנאים משופרים, תנאים של בית מלון, בניגוד לחוק. אין לך דבר שמעודד טרור יותר מההתנהלות הזאת של מדינת ישראל", אמר הרב אליהו.
"לכן, חובה לגרום לכל מחבל למות כשהוא עושה פיגוע, זו חובה על החיילים, זו חובה על הרופאים וזו חובה על האחיות. כמובן, צריך לעשות את זה במסגרת החוק, אבל החוק גמיש. עכשיו מחברים בתים לחשמל בנגב ומשחררים פורעים שהתפרעו בלוד, השופטים עושים מה שהם רוצים. כשרוצים, החוק גמיש, ואם החוק גמיש, אז הוא צריך להיות גמיש גם בתחום הזה, וחובה על כל חייל ועל כל אזרח לדאוג לכך שמחבל לא יצא חי מאירוע. איך? תמצא את הסעיף בחוק. אחוז גבוה של מחבלים, למעלה מעשרים אחוז, חוזרים לטרור אחרי שהם משתחררים, וגם כשהם בכלא הם ממשיכים לעסוק בטרור ולהכווין טרור".
"אם מדינת ישראל נוהגת בחוסר אחריות ומשחררת מחבלים, אנחנו האזרחים צריכים לקחת אחריות. מדובר בשאלה של פיקוח נפש. כל אחד מבין שאם צריך לנסוע באדום כדי להציל חיים, אז ניסע באדום, כי בשביל להציל חיים מותר גם לעבור על החוק".
ומה בנוגע לטענה שלמחבל חי יש ערך מודיעיני? על ידי חקירה שלו אפשר להציל חיים של אחרים.
"זו טענה קלושה, תירוץ חסר ערך, שכן הנזק שנגרם מכך שמחבל נשאר בחיים, נכלא ולבסוף משתחרר, הוא הנזק הכי גדול. אם מדינת ישראל הייתה נוהגת לפי הכללים שלה, שלא משחררים מחבלים בשום סיבה, אפשר היה להבין את הטענה הזו, אבל במהלך השנים שוחררו מהכלא אלפי מחבלים בתירוצים מתירוצים שונים, מהם מאות רבות של רוצחים, שכל אחד מהם מהווה סכנה עצומה. לכן האזרחים צריכים לומר: אם המדינה פועלת בניגוד לחוק, אנחנו נפעל לפי החוק, וכל אחד ימצא את הסעיף בחוק שמאפשר לדאוג לכך שהמחבל לא יצא חי. כל חייל, כל אזרח וכל איש רפואה צריך לדעת: אם נפל לך מחבל לידיים, חובה עליך למצוא את הסעיף בחוק שיביא לכך שבסופו של דבר המחבל הזה לא יצא חי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו