פרידה מנילי מירסקי: נאמנות של אמן מבצע

בפנקסי הרשימות של הסופר סרגיי דובלטוב, שבצעירותו שימש מזכיר אישי של הסופרת הסובייטית וֶרה פּאנוֹבה, מופיעה האנקדוטה הבאה. פאנובה שאלה אותו: "מי, לדעתך, כותב ברוסית המשובחת ביותר?"

"הייתי צריך לומר: 'את'", מספר דובלטוב. "אבל אמרתי: 'ריטה קוֹבאליוֹבה... המתרגמת של פוקנר, סלינג'ר, וונגוט'. 'אם כן, וונגוט נשמע ברוסית טוב מפֶדין [סופר סובייטי]?' 'ללא ספק.' פאנובה שקעה בהרהורים ואמרה: 'זה כל כך נורא!'"

גם אני גדלתי על תרגומיה של קובאליובה, שהעניקה לסופרים האמריקנים את הרוסית המשובחת ביותר, ובכך חינכה למעשה את הדור הבא של יוצרי המקור - כולל דובלטוב בעל הסגנון המושלם. ומתוך הידיעה המוקדמת הזאת, שמתרגם גדול יכול להשפיע על ספרות המקור של השפה שאליה הוא מתרגם, אני חשה הכרת תודה דומה לנילי מירסקי, שעל מותה המוקדם מדי התבשרנו השבוע.

אולי יותר מכל מתרגם/ת אחר/ת, מירסקי החדירה את הקלאסיקה הרוסית והגרמנית למחזור הדם העברי. למדנו ממנה כיצד לתרגם, כיצד לקרוא, כיצד לכתוב ספרות מקור. היא יצרה עברית משובחת אישית עבור כל סופר שתרגמה, והרי תרגמה סופרים רבים ושונים כל כך. תחת ידיה הווירטואוזיות דוסטויבסקי היה דוסטויבסקי ולא דמה לגוגול, שניהם לא דמו בשום אופן לנבוקוב, ואף אחד אף פעם לא דמה לפלטונוב - סופר שערער את כל מבנה השפה.

הנאמנות שלה לסופר היתה מוחלטת - כהגדרתה, כנאמנותו של נגן, אמן מבצע, למלחין. מבעד לרקמת העברית הסמיכה שארגה לסופריה, ביטאה גם את שמחת התרגום שלה עצמה. תרגומיה שופעים הנאה מהמלאכה. אולי משום כך אנחנו, המתרגמים הצעירים יותר, כה אהבנו אותה: הרגשנו שהיא חולקת איתנו משהו משמעותי יותר מפער בין־דורי. היא ידעה לבטא את הערכתה לעמיתיה הצעירים בהתרגשות ובנדיבות.

אנחנו נפרדים מנילי מירסקי בעצב, וגם בחיוך של הוקרה. נתגעגע אליה. כדי לחלוק איתכם משהו מחדוות התרגום שלה, אצטט - לא גוגול, לא דוסטויבסקי - אלא את אחד הספרים הגדולים והמטורללים שנכתבו ברוסית, ובזכות נילי מצא את דרכו לעברית: "מוסקבה פטושקי" מאת וֶניצ'קה ירופייב. שימו לב - מתכון הקוקטייל "צרי הגלעד":

"איזה מרכיב של 'צרי הגלעד' אנחנו מוקירים יותר מכל? את הכוהל התעשייתי, אלא מה. אבל הכוהל התעשייתי, מאחר שהוא רק מושא ההשראה, הרי כשלעצמו הוא משולל השראה מכל וכל. מה, אם כן, אנו מוקירים יותר מכל בכוהל התעשייתי? את תחושת הטעם בעירומו, אלא מה. ועוד למעלה מזה – את האד המצחין העולה ממנו, שכדי לתת לו קצת יותר אופי אנו זקוקים עוד לטיפונת ניחוח. בשביל זה מוסיפים לכוהל התעשייתי, ביחס של 1:2:1, בירה קטיפתית, רצוי מתוצרת 'אוסטאנקינסקויה' או 'סנאטור', ופוליטורה מזוקקת.

לא אזכיר לכם איך מזקקים פוליטורה, את זה יודע כל ילד. אף אחד ברוסיה לא יודע משום מה איך מת פושקין, אבל איך מזקקים פוליטורה – את זה יודעים כולם.

הקיצור, תרשמו לכם את המתכון של 'צרי הגלעד'. החיים ניתנים לאדם רק פעם אחת, וצריך לדעת לחיותם בלי לטעות במתכונים: כוהל תעשייתי – 100 גר'; בירה קטיפתית – 200 גר'; פוליטורה מזוקקת – 100 גר';

זהו, אם כן, 'צרי הגלעד' (בלשון הדיבור קוראים לו גם 'דובון שחום', בגלל הצבע) – משקה חריף במידה, בעל ניחוח יציב. בעצם, זה לא סתם ניחוח, אלא ממש המנון".

אל תנסו את זה בבית. מתכונים (ותרגומים) כאלה צריכים להישאר בספר, ובשפה, לתמיד. √

סיון בסקין היא משוררת ומתרגמת