ספרה החדש של מאיה ערד, "המורה לעברית", מציג שלוש נובלות, העוסקות, כמו רבים מסיפוריה הקודמים, בחייהם של מהגרים ישראלים בארה"ב. כמעט כל גיבורי הנובלות – וגם זה מאוד אופייני לערד – קשורים בדרך זו או אחרת לאקדמיה.
הפעם ערד מתמקדת בנשים – במהגרות או באימהות של מהגרים – שמתמודדות עם "ענייני נשים": עם כאבי האימהות, משברים משפחתיים ותהליכי הזדקנות. אלא שבקריאה של שלוש הנובלות יחד, עולה מהן גם שאלה עקרונית וכואבת על ההגירה – על צורות הקיום התרבותי שהיא מאפשרת לאחר התרופפות החבל הקשר אל "בסיס האם" של העברית. זו שאלה שהאימהוּת משמשת לה מטאפורה עמומה.
הנובלה הראשונה, ששמה כשם הספר, היא גם הפרדיגמטית ביותר מהבחינה הזו: במרכזה עומדת דמות של מורה ותיקה לעברית באחת האוניברסיטאות במערב התיכון של ארה"ב. גילה של המורה, היא מספרת בגאווה לתלמידיה, הוא כגילה של המדינה. היא מלמדת עברית כבר יותר מ-40 שנה: קורסים למתחילים ולמתקדמים, עברית מקראית וספרות עברית. אין לה תקן, אבל היא יצרה לעצמה אימפריה קטנה. "אין לה תחליף", היא חושבת, "מי ילמד כאן עברית בלעדיה?... כולם יודעים: היא העברית באוניברסיטה הזו".
כל מי שלמד באוניברסיטה אמריקנית בעשורים האחרונים מכיר את הדמות הזאת – התמימה, המנותקת, הטרגית – שערד מתארת באירוניה רבה, מפי מספר שלוקח על עצמו את מגבלות ההבנה של הגיבורה. וכך בחוג העברית שייסדה המורה לעברית, קוראים "כל מה שיוצא. עמוס עוז, א"ב יהושע, גם את החדשים – אתגר קרת – הכל"; כשקרת הוא שיא החדשנות. המורה מצוידת בטייפ ודיסקים עם מוזיקה ישראלית - אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין ו"גם דברים חדשים יותר" כמו ריטה ורמי קליינשטיין. ומדי יום עצמאות היא תולה בדוכן קטן, מקושט דגלים כחול-לבן וניירות קרפ, פוסטרים שמפארים את הישגי החקלאות והרפואה הישראלית.
כריכת הספר (חרגול)
יותר מאשר אימפריית עברית, זו בועה שימיה ספורים. הדברים גלויים כבר במשפט הפתיחה: It wasn’t a very good time for Hebrew, היא כותבת, באנגלית. הנובלה מלווה את תהליך ההתפכחות של המורה לעברית, שהיא האחרונה להכיר במה שכולם כבר יודעים; במה שהקורא מבין הרבה לפניה, וגם היא למעשה כבר מזמן יודעת בתוך-תוכה. התהליך הזה לא קורה באשמתה – אפשר לתרץ אותו במעמדה הפוליטי הירוד של ישראל בקמפוסים בארה"ב, בהזדקנותה של המורה ובחילופי הדורות, או בשינויים במעמדם של לימודי לשונות וספרויות זרות באוניברסיטאות האמריקניות – אבל היא מי שמסמלת אותו, וגם הקורבן המיידי שלו.
ערד כותבת את דמותה של המורה לעברית מתוך אמפתיה זהירה, מרוחקת. היא נזהרת שלא ללעוג לה, אבל מותירה אותה לבדה במערכה. היא לא מתעניינת בדמותה של המורה לעברית עצמה, אלא במערך הכוחות של המלחמה על לימודי העברית בקמפוס; בשינויים שהורסים את שמורות הטבע הנוסטלגיות של התרבות העברית באוניברסיטאות, וגוזרים על המורה לעברית גלות נוספת, הפעם גם מחוץ ל"ישראל הקטנה והיפה" שהקימה לעצמה בתוך הקמפוס.
שני הסיפורים האחרים בספר מתחילים במובן מסוים בסופה של הנובלה הראשונה, מתוך ויתור על האפשרות להתרפק בחיקה של שמורה תרבותית עברית באמריקה. שניהם עוסקים בחיי המשפחה של המהגרים הישראלים לאחר שכבר נטמעו כמעט לגמרי בתרבות האמריקנית, ובעיקר בחוסר התקשורת בין אימהות לילדיהן המתבגרים (בנובלה השלישית) או הבוגרים, שלא לומר מזדקנים (בנובלה השנייה). ועם זאת, השאלה על צביונה התרבותי של ההגירה נשארת להדהד בהגיון הפנימי של שתי הנובלות.
בנובלה השנייה אין הרבה דיבורים. היא מורכבת מסדרה של פרגמנטים המתארים את מצב חוסר התקשורת בין אם קשישה, שמגיעה לביקור מישראל, לבין בנה ההייטקיסט, המשועבד לעבודתו. הדיבור הלקוני, עדיין בעברית אמנם, רווי בשתיקות. שמה של הנובלה הוא "ביקור (תמונות)" – שאפשר לקרוא כהערה על החיים המנותקים של עבדי ההייטק והאקדמיה (אשתו של הבן היא דוקטורנטית); מנותקים מהמולדת כשם שהם מנותקים מהאם, מרגשותיהם, ומגופם שלהם.
הנובלה השלישית, לעומת זאת, כבר מפליגה ליקום תרבותי חדש, של תרבות הטינאייג'רים האמריקנית. כאן כבר לא מדברים הרבה עברית, והשיחות מתקיימות בדרך כלל באנגלית; אבל גם האנגלית מיושנת. השפה החדשה, אליה נשאבת האם, ישראלית לשעבר – שפת הקיצורים של הודעות הטקסט GTG, BRB, IDC, STFU – מלווה גם בחוקי התנהגות חברתיים משלה. במציאות שכזאת, העברית נותרת רק כמטאפורה של בידוד חברתי: כשהאם רוצה לאסור על בתה להשתמש בטלפון סלולרי, בעלה טוען בפניה שהיא מבצעת ניסוי חברתי על בתם, והופכת אותה לאיתמר בן אב"י של הסמארטפונים.
הכתיבה האירונית של ערד במיטבה כשהיא לוכדת את האלימות שבדיאלוגים הסתמיים ביותר לכאורה, בשפת הכיסוי וההשתקה של היומיום. אלא שהמרחק האירוני הזה מושג לפעמים במחיר של השטחת המבט והפיכת הדמויות לילדותיות, כמו גם ביצירת הבדלים מופרכים בין ישראל לאמריקה (למשל, האם מהנובלה השנייה שמגיעה לביקור מקרית מוצקין מגיבה לטלפון חכם כאילו ראתה חייזר: "פחד, המכשיר. אי אפשר להבין שום דבר. בלי חוט. בלי צליל חיוג").
הבעיות הללו לא תמיד מפריעות ליהנות מהכתיבה הקולחת של ערד, אבל הן מסגירות איזו אי-נוחות ביחס להגירה, ואי-בהירות ביחס למיקום שממנו נכתב הספר; מכאן גם אפשר להבין את הצורך של ערד לרכך את האירוניה, לכתוב על הגירה דווקא דרך היחסים האינטימיים ביותר של אימהות וילדים, או לשבור את הריחוק האירוני ובסופו של דבר "לגאול" את הדמויות לפתרונות רגשניים ופסיכולוגיסטיים. ככל ששלוש הנובלות בספר מתוות שלושה מצבים של הגירה כניתוק פנימי של הגוף והנפש, הן מסגירות גם מבוכה גדולה מול האפשרות להתבונן בה מקרוב.
המורה לעברית / מאיה ערד
חרגול, 243 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
