"חיי מדף": לראות את היופי באם הנוטשת

בשבוע האחרון מדברים ללא הרף על היכולת להביט בעולם מחוץ לעולם. לא רק לשבור מוסכמות אלא להתנגד בגלוי לכל הנחה קדומה, לערער ולפקפק בה. זו יכולת נדירה: גם כשאנחנו חשים פורצי דרך ומלאי תעוזה, סביר שאיננו אלא חיקוי דהוי. המציאות תמיד תצוץ מן המחבוא ותוכיח שהיו שם לפנינו.

מיהו האדם המקורי? מהיכן הוא שואב את היכולת לשחרר עצמו מכבלי ההיסטוריה, ממשקולת המוסר ומעוגני החברה, ולפעול מתוך היגיון פנימי שאינו תלוי באחר? המבט המשוחרר ביותר אינו זקוק לפרספקטיבה ממעוף הציפור; הוא עשוי להתלכד גם בתא צפוף וקירותיו לבנים. זהו מבט שמאפשר את הבלתי צפוי - הוא אינו מוגבל בדבר, שומר על אופטימיות, מוחק גבולות.

בספרו, כתב מומחה האנטומיה הצעיר פרדריק טריווס על ג'וזף מריק, "איש הפיל": "הוא אהב להאמין שאמא שלו היתה יפהפייה. אני מודע לכך שהוא בדה את זה מליבו אבל זה הסב לו הנאה רבה. אמו, גם אם היתה מקסימה, נטשה אותו בנבזיות בעודו קטן מאוד, קטן כל כך שהזיכרונות הברורים המוקדמים ביותר שלו הם מהמוסד שאליו הוא נלקח. על האם הזאת, העלובה וחסרת האנושיות, הוא דיבר בגאווה ואפילו בהערצה. כשהתייחס פעם למראה שלו הוא אמר: 'זה באמת מוזר מאוד, תבין, כי אמא היתה יפה כל כך'" (מתוך "איש הפיל", מאנגלית: ניצה פלד; נהר ספרים, 2018).

לראות את היופי באם הנוטשת; האבסורד הוא תנאי בסיסי למחשבתו של האדם המקורי. איש הפיל הצליח לשרוד כשהפך לחיית קרקס, מושא לסקרנות אטומה ולעג בשלהי המאה ה־19. לבסוף ננטש על ידי אמרגנו, ששלח אותו ברכבת ללונדון. בתחנת ליברפול סטריט כמעט מצא את מותו, מבטי ההמון ביקשו למחוץ אותו, אך נחלץ והועבר לבית החולים. שם, טריווס התעקש בפני יו"ר המוסד: "אין להניח למריק לצאת שוב לעולם".

והנה בתוך המוסד מצליח איש הפיל לחזור אל העולם. הכבלים הפיזיים שהושמו עליו והחומות שהוצבו סביבו אפשרו לו לראות את העולם כפי שהוא עצמו מאמין בו, ובו גם העוול הגדול ביותר עשוי להיות אשליה מתפוגגת. דווקא מחוץ לעולם היה יכול ג'וזף מריק להיות בעולם.

פריצת הדרך האמיתית טמונה בהשלה ובהסרה של כל מה שהורגלנו אליו, הכרנו אותו וחשנו נוח בחיקו. השעיטה קדימה היא חזרה לגרעין הראשוני, עוד טרם נכתבו כללים ונחקקו חוקים. זו פריבילגיה ספרותית של מילה ראשונה, פסקה פותחת, היווצרותה של דמות או התרחשות. כמו איש הפיל, עלינו לחזור למחלקה הסגורה, לא לצאת שוב לעולם, ואז למצוא את האם שהותירה אותנו מאחור.