בתוך שבועות ספורים באו על סיומן שלוש פרשיות סרבנות גט קשות. לאחר סיום פרשת ירון אטיאס, עיגונה הממושך של צביה גרודצקי שנגמר בביטול נישואין מצד בית דין פרטי, וכעת גם ההחלטה על ביטול נישואיו של עודד גז, סרבן גט ממושך ועיקש שאף נמלט מהארץ כדי לעגן את אשתו. סיומה של הפרשה השלישית באה על סיומה המפתיע בצעד חריג ביותר מצד בית דין ממלכתי בישראל – ביטול רטרואקטיבי של נישואין.
שלוש הפרשיות באו על פתרונן באמצעים דרמטיים מנקודת המבט ההלכתית, שאינם דבר שבשגרה. אולם, מסע הייסורים של מסורבות הגט עד לרגע שבו נפתרה בעייתן, כמו גם העובדה שהגענו למצב זה כשלעצמו, מעוררים ביקורות נוקבות על מסגרת הנישואין והגירושין בישראל. קול רווח שנשמע בציבוריות הישראלית טוען טענה אירונית משהו, שאל לנו לשבח יותר מידיי את מערכת בתי הדין שפתרה את בעיית הסרבנות, שכן היא זו שיצרה אותה מלכתחילה. ומדוע נזדקק לפתרונות, אם אפשר שלא להכנס לבעיה מראש. האומנם?
ראשית, יש להוציא מהדיון את סוגיית הנישואין האזרחיים. נכון הוא שהדרישה להנהגת נישואין אזרחיים בישראל היא דרישה לגיטימית, שתכליתה מתן מענה לאלו שאינם יכולים או מעוניינים להינשא כדת משה וישראל, אולם מרבית הציבור היהודי ימשיך להינשא בדרך המסורתית (אף מבין אלו התומכים בהנהגת נישואין אזרחיים). בעיית מסורבות הגט לא תיפתר אפוא בדרך זו, ויעידו על כך קהילות יהודיות בארה"ב ובאירופה, המתמודדות אף הן (למרות האפשרות להינשא בדרך אזרחית) עם בעיית סרבנות גט.
יש פתרון לסרבנות? רעייתו לשעבר של ירון אטיאס לאחר מתן הגט // צילום: מישל דוט קום
הבעיה, יהיו אם כן כאלו שיאמרו, היא הנישואין הדתיים עצמם – הם שמעניקים לבעל את הכוח לסרב, וראוי אפוא לפעול כדי לבטלם. מדוע נזדקק למסע המפותל של סנקציות ישירות או עקיפות, ולא נבטל את הדברים מיסודם? אך הדברים אינם כך: יש להבחין בין המסגרת המשפטית לבין תוצאות הלוואי שלה. נישואין כדת משה וישראל הם פעולה אישית, הנעשית על ידי בני הזוג וניתרת על ידי בני הזוג (בפרוצדורות קבועות מראש, שכדי לקיימן כראוי יש צורך ב"ליווי" הלכתי-משפטי), וכל זאת בכפוף לרצונם ההדדי. למערכת שכזו יתרונות, הן במסר שהיא מעבירה (הזוגיות כפרויקט האישי של בני הזוג), הן ביציבות שהיא מבקשת להשיג (מניעת פירוק מהיר של הקשר) והן במערך הזכויות והחובות ההדדי שהיא יוצרת (תמיכה הדדית ושיתוף). אלא שלכל מערכת כללית ישנם חריגים ותוצאות לוואי. אלו אינם שוללים את קיומה של המערכת, אלא דורשים התמודדות ותיקון, על מנת למנוע את הפרצה.
ההלכה עצמה מגנה סרבנות גט (כדברי הרב משה פיינשטיין, כשלא ניתן להשיג "שלום בית": "מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן"). תוצאת הלוואי אפוא איננה מעידה על הכלל. וממילא, אין הצדקה לנטישת הנישואין הדתיים ש"שופכת את התינוק עם המים". יש לפתור את הבעיה, ולא לעקור את הדברים מהשורש.
אבישלום וסטרייך
אלא שיש עוד מה להוסיף בפתרון הבעיה – וייתכן שמניעה מלכתחילה (אך לא ויתור, כאמור), יכולה היתה לסייע. אמנם יפה עשו בתי הדין במציאת פתרונות לבעיות שבפניהם, אולם לא די בכך. ישנם כיום כלים המפחיתים מלכתחילה את המוטיבציה לסרבנות גט, ובראשם – הסכמי קדם נישואין, כדוגמת ההסכם מאהבה של ארגון 'צהר' וההסכם לכבוד הדדי של ארגון 'קולך'. אלו הופכים את הסרבנות לעניין לא משתלם (על הסרבן לשלם לבן זוגו תשלום מזונות חודשי גבוה), כך שמי שמבקש להפיק תועלת מאי-מתן הגט (ורוב רובם של הסרבנים משתייכים לקבוצה הזו), מוותר על כך מלכתחילה.
במילים אחרות, ניתן ורצוי לפתור את בעיית הסרבנות מראש, אך לא באמצעות ויתור על הנישואין הדתיים, אלא באמצעות הכשרת הקרקע להשתית אותם על אדנים יציבים ושוויוניים. ולמתנגדי ההסכמים מהצד השמרני יש לומר את אותם הדברים בדיוק – הסכמי קדם נישואין אינם מערערים את הנישואין אלא להיפך, מחזקים אותם בכך שמונעים ניצולם לרעה. כך ראוי, ואת זאת יש לשמר.
הכותב הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן ומרצה בכיר במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
