כשאומרים "מזרח" מדמיינים בדרך כלל טיול גדול בהודו, תאילנד או וייטנאם. לאנשים משם אנחנו בישראל קוראים אסייתים, לא מזרחיים. הכינוי הזה שמור למדינות אחרות, שלכאורה הן מזרחיות יחסית לאירופה.
אבל מי שמסתכל על המפה מגלה בעיה קטנה: מרוקו, שממנה הגיעו חלק גדול מיהודי "המזרח", נמצאת מערבית לאירופה, והרבה יותר מערבית ביחס לישראל. אז מי החליט שקוראים למזרחיים "מזרחיים"?
התשובה, למרות הפרדוקס, מתחילה בגיאוגרפיה: יהודי עיראק, תימן ואיראן באמת חיו מזרחית לאירופה, הבית של יהדות אשכנז במשך מאות שנים. משם הגיע השם, והוא דבק עם השנים גם בקהילות שהמצפן לא בדיוק תומך בקשר בינן לבין המילה הזו.
כדי להבין איך זה קרה צריך לחזור לימי קליטת העלייה. הממסד שהקים את המדינה היה ברובו אשכנזי, ובישראל הצעירה נבנתה חלוקה פשוטה: אשכנזים מול שאר הקהילות מצפון אפריקה, אסיה והעולם המוסלמי. עם השנים כולן נחשבו "אוריינטליות", כלומר מזרחיות. ולא, צבע עור כהה יותר או מנהגים שונים לא היו הגורם שהפך מישהו ל"מזרחי".
ההכללה הזו יצרה מצבים מוזרים: ליהודי הודו וליהודי תימן אין כמעט שום קשר תרבותי, אבל שתי הקבוצות שובצו תחת אותה כותרת.
גורם נוסף שככל הנראה עזר לקבע את החלוקה היה בית הכנסת: הרבה קהילות שלא הגיעו מספרד התפללו בנוסח ספרדי ופסקו לפי הפסיקה הספרדית. כך "ספרדי" הפך לשם לא רק למגורשי ספרד. בית הכנסת לא המציא את המושג "מזרחי", אבל עזר לקבוע את החלוקה הלא-גיאוגרפית שלו.
בכל מקרה, ב-2026 אנחנו כבר מדינה של עשרות תרבויות, מטבחים, סלנג ומנהגים, שכולם יחד מרכיבים את הישראליות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו