הידעתם? הפוסק היהודי הגדול בכל הזמנים התאסלם, לפי חוקרים

בין ההיסטוריונים והחוקרים העוסקים בחייו של רבי משה בן מימון, הידוע כרמב"ם, קיימת מחלוקת ותיקה וחריפה, בשאלה האם הרופא, הפילוסוף והפוסק הגדול קיבל על עצמו בשלב מסוים בחייו את דת האסלאם.

מעט רקע היסטורי: הרמב"ם נולד בקורדובה שבספרד, וכשהיה בין גיל 10 ל-13 נאלצה משפחתו לברוח מהעיר בשל השתלטות של אל־מֻוַואחִידוּן, כת מוסלמית קיצונית במיוחד, שבניגוד לרוב סוגי האיסלאם האחרים לא הציעו ליהודים אפשרות לחיות כד’ימים (בני חסות) והציבה בפני יהודים ונוצרים ברירה: להתאסלם או למות.

מה שידוע הוא שהמשפחה נדדה בין ערי אנדלוסיה ולבסוף התיישבה בפאס שבמרוקו, אך גם ממנה נאלצה לברוח לבסוף בשל גזרות אל-מוואחידון, מה שהוביל את מי שהפך בהמשך לגדול סופרי ההלכה היהודית למצרים, שבה חי עד מותו.

לפי כמה היסטוריונים ערביים מהמאה ה-13, הרמב"ם התאסלם בתקופת שהותה של משפחתו במרוקו, ע"י ביטוי ה"שהאדה" – עדות האמונה המוסלמית. מנגד, חוקרים לא מעטים דוחים את הגרסה הזו מכל וכל. הטענה המרכזית שלהם: המשפט המוסלמי של אותה תקופה כלל לא הכיר בפטור למי שהתאסלם ולאחר מכן נטש את הדת, גם אם הטענה היא שההתאסלמות נכפתה עליו – כך שאילו הרמב"ם היה מתאסלם, הוא לא היה יכול לחזור ליהדות בלי לסכן את חייו תחת כל שלטון מוסלמי.

כמה היסטוריונים רואים בסיפור אגדה שנוצרה כדי "לנכס" את הרמב"ם להיסטוריה המוסלמית, בזכות תרומתו לרפואה ולפילוסופיה הערבית. אחרים רואים בה ניסיון להעליל עליו, שכן עדות אחת טוענת שהוא הזמין את הרצח של מוסלמי ממרוקו שהגיע למצרים ואיים לחשוף את ה"בגידה" של הרמב"ם.

מקור מרכזי בדיון הוא "אגרת השמד" שכתב הרמב"ם עצמו, ובה הוא דן במצבם של יהודים שאולצו לדקלם את השאהדה, וקבע שמותר לומר את המילים כדי להציל את נפשם ולהמשיך לקיים את היהדות בסתר – עמדה שרבים רואים בה רמז לכך שהוא ומשפחתו נהגו כך.