מקובלת בדלת: למה בעצם אנחנו מנשקים מזוזות?

מיליוני יהודים לאורך מאות שנים הניחו את ידיהם על קופסה שחורה (אם כי בד"כ היא לבנה – אבל הרי גם הפריט המקורי במטוסים הוא בכלל כתום) בפתח הבית ונישקו את היד בכניסה או ביציאה. זה נתפס אצלנו כמסורת שמגיעה אולי עד משה רבנו – אבל למעשה, אין לה מקור מחייב, והיא הונהגה כנראה בידי הארי ז"ל – רבי יצחק לוריא – בצפת של המאה ה-16. כלומר: לפני 500 שנה, ולא בתקופת משה רבנו, שחי לפני כ-3,300 שנה.

שני פסוקים ומנהג

מצוות מזוזה מופיעה בתורה בספר דברים (פרק ו’ פסוק ט’, ושוב בפרק י”א פסוק כ’): "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" – שני פסוקים קצרצרים, בפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע" שאותן אנו קוראים פעמיים ביום. בלשון התורה המזוזות הן הדפנות שמשני צדי הפתח, אבל בלשון חז"ל התייחד השם "מזוזה" לקלף שעליו כתובות אותן פרשיות, שמניחים בנרתיק וקובעים בצד הפתח.

על פי מחקרים סוציולוגיים, כשלושה רבעים מהמבוגרים בישראל מאמינים שהמזוזה שומרת על בתיהם – נתון שמספר לנו יותר על הפסיכולוגיה הדתית מאשר על ההלכה.

מצד שני, הרמב"ם, שידוע מלבד גדולתו בתורה גם כמדען ורופא בעל שם עולמי, כתב נגד אלו הרואים בה קמע וכותבים בה טקסט נוסף מלבד הפרשיות וביניהן האותיות "שדי”: "אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים (...) הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצווה, אלא שעשו מצווה גדולה (...) כאילו הוא קמיע להניית (כלומר, להנאת) עצמן".

אונקלוס והחיילים שהתגיירו

הסיפור הקדום ביותר הקשור במנהג להתייחס למזוזה אחרי קביעתה בפתח מופיע במסכת עבודה זרה: אונקלוס הגר, בן למשפחת אצולה רומית שהתגייר, ברח מהקיסר שדרש את ראשו. כשחיילים שהוצבו לאסרו אחזו בו ויצאו איתו מהבית, ראה אונקלוס מזוזה מונחת על הפתח, הניח ידו עליה ושמח. החיילים שאלו למה הוא שמח, והוא הסביר: "מנהגו של עולם – מלך יושב מבפנים ועבדיו שומרים אותו מבחוץ, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן – עבדיו יושבים מבפנים והוא שומרם מבחוץ". לפי הסיפור, החיילים החליטו להתגייר בעקבות הדברים.

בסיפור הזה אין נשיקה – רק הנחת יד. אבל הגדולים שדנו בו ראו בו מקור למנהג המגע, ומכאן התגלגל הדיון.

הופעת הנשיקה

המנהג לנשק את המזוזה – כלומר, לגעת בה באצבע ואז לנשק את האצבע – לא מוזכר במקורות יהודיים לפני תקופת רבי יצחק לוריא, הרי הוא האר"י, בצפת של המאה ה-16. האר"י, שנפטר בשנת 1572, הותיר אחריו מהפכה קבלית שלמה, הכניס מנהגים רבים שנספגו לתוך ההלכה הרגילה כאילו באו מהר סיני.

ספר "חובת הדר" מצטט את החיד"א (ר’ חיים יוסף דוד הכהן אזולאי) שמצטט את האר"י, ומסביר שיש לנשק את המזוזה בהנחת האצבע האמצעית על המילה "שדי", ואז לנשק את האצבע ולהתפלל להגנה מפני יצר הרע – ביטוי קבלי מובהק לפעולה שאנחנו מבצעים היום על אוטומט.

לנשק או לא לנשק?

לא כל הפוסקים בירכו על המנהג. הרב יוסף אליהו הנקין, בספרו "עדות לישראל", התנגד לנשיקת המזוזה בפה ממש, ואפילו דרך בד – משיקולים היגייניים: נשיקת חפצים מפיצה חיידקים, בעיה שהביא כמקור הלכתי. ואילו החזון איש (ר’ אברהם ישעיהו קרליץ) כלל לא היה נוגע במזוזה, אלא רק מסתכל עליה בעוברו לידה.

גם הרמב"ם מדגיש בהלכות מזוזה שהחשוב הוא המודעות: להיות ערני למזוזה בכניסה וביציאה. הנשיקה, לפי קריאה זו, היא כלי שנועד לשרת מטרה פשוטה: מעשה שמחייב אותנו להתייחס לקופסה הקטנה על המשקוף, ולהיזכר בטקסט שטמון בתוכה.

ה"כתב וקבלה" על ספר דברים מנסח זאת בצורה אחרת: מצוות המזוזה לא תמה עם הקביעה – היא ממשיכה בכל פעם שחולפים על פניה. המגע, הנשיקה, ההסתכלות – כולם אמצעים להחיות מחדש, פעם אחר פעם, את הקשר שבין האדם לאמונתו.