כשתמימה וייסמן מניו ג'רזי, תלמידת תוכנית חו"ל של מדרשת או"ת לינדנבאום מבית "אור תורה סטון", ירדה מהמטוס אי שם באוגוסט, היא כבר ידעה שהיא מתכננת לעלות לארץ. היא הייתה עייפה מהטיסה אך מלאה בהתרגשות: "הבטתי מחלון האוטובוס בהרים החומים-בהירים ובשפת המדרכה הצבועה אדום-לבן לאורך הרחובות. 'אני גרה כאן עכשיו', אני זוכרת שחשבתי לעצמי, 'אף פעם לא אהיה חייבת לעזוב'", היא נזכרת.
לפני כן, היא מעולם לא שהתה בישראל יותר משבועיים ברצף. כשעבר השבוע השלישי שלה בישראל, היא חיכתה שהגעגועים לבית בארה"ב יגיעו - אבל הם מעולם לא הגיעו. לאחר שבעה חודשים היא אספה את כל המסמכים שלה - תאריך העלייה הרשמי נקבע ל-4 באפריל.
"ביום שישי שלפני פורים, העמסנו את האוטובוס ונסענו כל התלמידות למרחב עם שבנגב. אי-שם בחלק האחורי של מחשבותינו ידענו שהמלחמה עם איראן עלולה להתחיל, שאזעקה עלולה להישמע ונצטרך לרוץ לחדר מוגן, בדיוק כפי שעשו בני הדודים והחברים הישראלים שלנו בשנה שעברה ובשנה שלפניה", היא מתארת.
"אני כאן"
"למחרת בבוקר, בשמונה בדיוק, אזעקה פילחה את האוויר ורצנו למקלט. שם התחלנו לדבר על מה שההורים שלנו ודאי מרגישים, אלפי קילומטרים מכאן. עבור רבות מאיתנו, שמתכננות להישאר בישראל למשך שארית חיינו, התחלנו להבין את המרחק בינינו לבין המשפחות שלנו באמריקה. בפעם הראשונה הפער הזה הרגיש גדול יותר ואפל יותר".
בצאת השבת, כשהדליקה את הפלאפון שלה, תמימה הבינה את השוני: "שם, לפני ההבדלה, היינו מתאספים סביב המחשב, בודקים את הדיווחים והסיפורים החדשים. היינו נאנחים, מנענעים את הראש ודואגים מאוד, אבל הלב שלי מעולם לא דפק בתוך החזה כמו באותה שבת שפרצה המלחמה. אני כאן, וזה קורה כאן, התחלתי להפנים".
"ראיתי רקטה ועצרתי את הנשימה"
"עד מהרה עלינו שוב לאוטובוס ונסענו לירושלים, חוזרות בראש שוב ושוב על הנהלים למקרה שתישמע אזעקה. כשהבטתי מהחלון, שכחתי מדוע החלטתי שאני רוצה לחיות כאן", היא מודה. "ראיתי רקטה בשמיים ועצרתי את הנשימה כשאור קטן אחר יירט אותה. ואז נשמעה אזעקה והאוטובוס השתתק. הנהג עצר בצד הדרך וכולנו ירדנו, טיפסנו מעל ההפרדה שבכביש, כיסינו את העורף והצמדנו את המצח אל הקרקע. לא היה קר אבל ממש רעדתי", מתארת תמימה.
מאז היו הרבה מאד אזעקות, עד שבשלב מסוים תמימה כבר הפסיקה לספור אותן: "חשבתי שלעולם לא אתרגל לבכי המחריד של האזעקה. אני חושבת על כל הילדים ברחבי הארץ שממהרים למקלטים, כמה זה בטח טראומטי עבורם. אני חושבת על האישה המבוגרת בשכונה, שותפתי למשחק הסקרבל של יום שלישי, והבטן שלי מתכווצת מהמחשבה עליה מדדה אל המקלט כמה קומות למטה".
איך את מצליחה להתמודד עם המציאות של המלחמה?
"אחי, שנמצא בישראל שנה יותר ממני, אומר שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא להמשיך כרגיל. היום למדתי עם החברותא שלי ואחר כך אפינו בייגלים. אני לומדת לבדוק את החדשות לעיתים רחוקות יותר. ללמוד להשתיק את הדפיקות של הלב דרך תחרויות של מטוסי נייר, משחקי פנטומימה וצחוק עם חברות".
"כל זה חדש", היא מסכמת, "הדפיקות בחזה, ההלם של אזעקות שמעירות אותי משינה, הפחד, והשאלה הפתאומית שנראה שארץ ישראל שואלת אותי: 'האם את באמת רוצה לחיות כאן?' אני עונה 'כן' מסיבה שאני עדיין לא מבינה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו