קידוש השם בגבורה? כן, גם לחרדים מותר

איזה קידוש השם עושה אהבת השם גורדון, אה? עולה (עם שם כזה!) לקרב נגד אנטישמי מושבע, ובשם עם ישראל, ובשם השם, מפוצץ אותו בקצת מכות יהודיות. אחרי הקרב, הוא מניח כיפה ברסלבית ענקית על ראשו ומתעטף בדגל משל היה טלית.

קידוש השם פר־אקסלנס. ולראיה: כל חבריי המאמינים, חרדים ביניהם, נושאים את שמו היום בגאווה - לוחם יהודי, מקדש שם שמיים ברבים. איזו זכות גדולה היא זו.

קידוש השם הוא אולי המצווה החשובה ביותר ביהדות. ניתן לקדש שם שמיים באמצעות פעולה אחת משמעותית שמפארת את השם ומעלה את קרנו ברבים, ואפשר גם קידוש השם באמצעות לימוד תורה. אבל קידוש השם בפעולה של קורבן או גבורה נחשב מעלה גדולה יותר של קידוש שמו.

וכאן אני מוכרח לשאול: אם קידוש השם הנעלה ביותר הוא באמצעות מעשה גבורה שמפאר את שמו ואת יהדותו של הגיבור - למה בעצם יש כה רבים (ציונות דתית) שרוממות השם בפיהם ובמעשיהם ובתורתם ובקורבנם, ואחרים (אחינו החרדים) מוותרים על הזכות? אם ניתן לקדש את שמו בקרב ובגבורה ובהפגנת יהדותו ברבים - למה כה רבים זונחים את האופציה הזאת ומותירים את קידוש השם הנשגב הזה לאחרים?

לא יודע. אבל נשמע לי כאילו יש פה יהודים שקידוש השם הוא על תנאי עבורם, כלומר רק בתנאים שלהם, ויש כאלה שקידוש השם בשבילם הוא ללא תנאי, ועם המון קורבן אישי.

ואז אולי תגיע הגאולה

אז אפשר קידוש השם כמו אהבת השם גורדון, ואפשר קידוש השם כמו תלמידי הציונות הדתית ולוחמיה. מעניין מתי כל הללו שמבקשים לקדש שם שמיים, ומבקשים לקבל בעלות על השם ועל תורתו ועל קידוש שמו, יקדשו את שמו באמת, מכל הלב והגוף והקורבן.

אז אולי תגיע גאולה לישראל. גם השם ישמח ויתגאה בבניו, וגם עם ישראל יישמר ויוכל לשרוד ולהמשיך את לימודי התורה. רק מעלה אפשרות.

אם ניתן לקדש את שמו בקרב ובגבורה, למה כה רבים מותירים את האופציה הזו לאחרים?