כיצד התפתח מעמד המורה עד ל"רם ביותר" בחברה היהודית?

בעוד הורים בכל רחבי הארץ מכינים את ילדיהם לפתיחת שנת הלימודים החדשה, שווה לעצור ולהתבונן על השורשים ההיסטוריים העמוקים של מערכת החינוך שלנו. מסתבר כי הדיון הציבורי העכשווי על מעמד המורה והחינוך בישראל נטוע בעומק של אלפי שנים עוד מתקופת המקרא.

"כבר בספר שמות אנו פוגשים את הציווי 'והגדת לבנך', יסוד חינוכי מובהק שנשמר עד היום בליל הסדר", אומר חיים נריה, אוצר אוסף העם היהודי בספרייה הלאומית. "בהמשך, בספר דברים, מופיע 'ושיננתם לבניכם' לצד קריאה עמוקה לזיכרון בין-דורי: 'והודעתם לבניכם ולבני בניכם'. המסר ברור: יש כאן תפיסה קדומה של חינוך כהמשכיות של זיכרון, ערכים וצדק".

מהלמידה המשפחתית למערכת מוסדית

בתקופת המקרא, המערכת החינוכית הייתה בעיקרה משפחתית. ההורים היו האחראים לחנך את ילדיהם בדרכים ישרות, להשגיח עליהם ולהנחיל בהם ערכי צדקה ומשפט. אולם השאלה המרכזית שמעסיקה חוקרים היא: האם היו בתי ספר בתקופת המקרא? "ידוע לנו על קיומם של בתי ספר במזרח הקדום", מציין נריה, "משכך היו שהניחו שגם בעם ישראל היו מעין בתי ספר. כך למשל נתפסו קבוצות 'בני הנביאים' הצועדים אחר אלישע ועוד כמו בתי ספר לנבואה".

אור מרגלית, ראש החוג למקרא במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, מביא נקודת מבט מעניינת: "חז"ל תיארו את הוראת התורה ולמידתה בתבנית של הוראה במערכת חינוך. התלמוד (מסכת עירובין דף נד ע"ב) ממש מתאר תהליך הוראה ולמידה שיטתי שדואג שכל אחד יחזור על החומר ארבע פעמים. משה מלמד קודם את אהרן ואחר כך גם את בניו, ואחר כך גם את הזקנים, ואחר כך גם את כל בני ישראל".

מהפכת האלפבית - שינוי טכנולוגי שהשפיע על החינוך

נריה מצביע על התפתחות מהפכנית שהשפיעה על הנגישות של החינוך: "צריך לקחת בחשבון כאן את מהפכת האלפבית, כלומר אימוץ האלפבית הכנעני/עברי הקדום הנחשב בעיני חוקרים למהפכה טכנולוגית תרבותית". האלפבית החליף את המערכות המסובכות של כתב יתדות או הירוגליפים ב-22 אותיות שהיו קלות יותר לאימון ושליטה. "בתי הספר המוכרים במצרים היו הכרחיים בגלל אופי הכתיבה והכתב שדרש הכשרה ארוכה ובירוקרטית והיה שמור ליחידי סגולה. האלפבית החליף את המערכת המסובכת הזו, ולכן ייתכן שלא דרש הכשרה כה ארוכה".

עם זאת, לדבריו, "החברה הישראלית של ימי המקרא הייתה פחות ריכוזית ובירוקרטית. השלטון היה מבוזר, התקיימה חברה שבטית ובתחילה טרם היו מוסדות מדינה חזקים. לכן, גם כששימוש באלפבית העברי נעשה אפשרי ופשוט יותר עקרונית, לא נוצר צורך דחוף במערכת בתי ספר לכלל הציבור".

המהפכה החינוכית של התנאים

השינוי המהותי במערכת החינוך היהודית התרחש לאחר חורבן בית שני. נריה מתאר: "לאחר חורבן בית שני ופיזור העם, הנהיגו התנאים (כגון רבי יהושע בן גמלא) מערכת חינוך עממית - תלמוד תורה - בדגש על הנגשת התורה לכל ילד וילד, ובתי ספר בערים ובכפרים".

מרגלית מפרט את התהליך כפי שמתואר בתלמוד: "התלמוד במסכת בבא בתרא באמת מספר על התפתחות מערכת חינוכית - בהתחלה כל אב היה מלמד את בנו, אבל מי שלא היה לו אב (או שאביו לא לימד אותו) לא למד. לכן העמידו 'מלמדי תינוקות' בירושלים כחלק מהאחריות הקולקטיבית של החברה, אבל זה לא היה פתרון כי מי שלא היה לו אב גם לא היה מי שיעלה אותו לירושלים. לכן תיקנו שיהיו מלמדי תינוקות בכל אזור ואזור".

התלמוד גם מספר שבהתחלה היו באים ללמוד בגיל 16-17, אבל נערים בגיל הזה שלא היו מעוניינים היו "מבעטים ויוצאים", ולכן תיקנו שהלימודים יתחילו כבר בגיל 6-7.

התפתחות מעמד המורה

אחד השינויים המרכזיים שחלו במהלך הדורות הוא העלייה במעמד המורה. מרגלית מתאר: "בתרבות היהודית המעמד הרם ביותר ניתן לחכם, או בשמו המוכר - הרב, וחלק מרכזי מתפקידו של הרב הוא בעצם להיות מורה. מעמדו של הרב התפתח בתקופת חז״ל במקביל לתפיסה שהעמידה במרכז החיים הדתיים היהודיים את לימוד התורה. עצם הכינוי 'רב' מצביע על המעמד הגבוה של המורה לעומת התלמיד - הכינוי 'רב' בא מארמית ופירושו הראשוני הוא 'אדון', כמו היחסים בין אדון לעבד".

החכמים תיארו את הכבוד הגדול שעל התלמיד לרכוש לרב, ולפי אימרה מפורסמת: "ומורא רבך כמורא שמים". אולם השוואה בין המקרא לבין דברי חז"ל מלמדת עד כמה המעמד הזה היה חידוש. "כך למשל הכינוי השגור גם בפינו היום 'משה רבינו'. כינוי זה, אותו המציאו חז"ל, נובע מתפיסתם את מעמדו הרם של הרב ואת משה כדגם ומופת לכל הרבנים בכל הדורות. אבל במקרא משה איננו רב - הוא מנהיג, הוא נביא, יש אפילו שהוא ממלא תפקיד של כהן, אבל הוא איננו רב".

התמודדות עם אתגרים חינוכיים

גם בעבר התמודדו עם ילדים בעלי קשיי למידה, אם כי באופן שונה מהיום. "לאורך הדורות, לא הייתה מודעות פסיכולוגית ומערכות תמיכה מתקדמות", מציין נריה, "לרוב, ילדים שלא עמדו בסטנדרט הלימוד נשארו מחוץ למעגל או המשיכו במסלולים מעשיים (מלאכה, מסחר וכו')".

עם זאת, הוא מביא דוגמאות מעוררות השראה: "יש לנו מספר סיפורים פנומנליים על חכמים סבלניים, ומוכר מתוכם המורה הסבלני בעולם - רבי פרידא, שחזר 400 פעמים על שיעורו לתלמיד שהתקשה! אנחנו מכירים חכמים גדולים שהיו עם לקויות קשות, כמו למשל לקויות ראיה קשות עד עיוורון, אך היו ראשי ישיבה".

הדוגמה המפורסמת ביותר היא כמובן רבי עקיבא: "יש לנו את הסיפור האולטימטיבי על רבי עקיבא הגדול שבגיל 40 מתחיל ללמוד א'-ב' ולומד מהמים שניתן לשחוק גם לב של אבן". נריה מוסיף כי "חז"ל האמינו ביכולת להשתפר. ואכן, הלימוד נתפס ככלי נגיש לכל נפש - לא רק לאליטות".

לקחים לימינו

מה ניתן ללמוד מהמסע ההיסטורי הזה? נריה מסכם: "ההשקעה בחינוך הייתה ההשקעה הכי חשובה והכי בטוחה במסורת היהודית. היא תמיד הייתה בראש סדר העדיפויות. הורים ויתרו על מותרות כדי שילדיהם יוכלו ללמוד, יכירו את מורשתם ויפתחו יכולת ללמוד בעצמם".

הוא ממשיך: "החינוך במסורת היהודית לא נועד רק להעברת ידע, אלא לבניית זהות. זו מערכת בה הקהילה רואה עצמה אחראית, המורה הוא דמות מופת, והבית לא רק משתתף במאמץ החינוכי אלא הוא הבסיס שלו. הערכים האלה רלוונטיים גם לחברה הישראלית של היום. חובת החינוך מוטלת על ההורים, המורים הם שלוחי ההורים, ולכן הכבוד העצום שאנו רוכשים למורים ולמורות העושים את מלאכתם נאמנה".

אולי הלקח החשוב ביותר הוא התפיסה היהודית של חינוך לכל החיים. "במרכזו של החינוך היהודי תמיד עומדת האמונה ביכולת של כל אחד ללמוד, להשתפר ולצמוח - יכולת שהיא חובה", מסביר נריה. "היהדות מדגישה מערכת חינוכית של 'Long Life Learning' שבה כולנו ממשיכים כל הזמן להיות תלמידים. האדם הגדול מכונה 'תלמיד חכם' - הוא תמיד נשאר גם תלמיד".

כשאנו מביטים על המערכת החינוכית הישראלית של היום - עם האתגרים, הדיונים על מעמד המורה והשאיפות לשיפור מתמיד - אנו יכולים למצוא השראה ועומק בשורשים העתיקים האלה. המסע מ"והגדת לבנך" של התורה ועד לכיתה א' של היום מלמד אותנו שהחינוך לא רק מקצוע או מערכת - הוא ייעוד קדוש של העברת מסורת, ערכים וזהות מדור לדור.