בראיון שהעניק לאחרונה הרב הראשי של ישראל והראשון לציון, הרב דוד יוסף, לתלמידי תלמוד-תורה, נשאל הרב אודות שורשיו של מוסד הראשון לציון. ''זה התחיל לפני כ-400 שנה'', ענה, ''אז בירושלים היה רב ראשי שנקרא 'הראשון לציון'. הוא היה גדול הדור, ראש בית הדין, וכולם כיבדו אותו מאוד. לפעמים זה עבר מאב לבן, אבל לא תמיד. רק מי שהיה באמת גדול בתורה, קיבל את התואר'' חתם הרב יוסף את דבריו.
הסאבטקסט ברור: תופעת הכהונה השלישית של משפחת יוסף בתפקיד כמעט ברציפות איננה חדשה. ''לפעמים זה עבר מאב לבן'', אומר הרב. כלומר, זה היה מקובל. אין כאן תקדים היסטורי. הדברים מהדהדים עוד יותר סביב פרשיית גילוי מנגנון הנפוטיזם של ש''ס בבחירת הרבנים החדשים בבתי הדין הרבניים, כך שחשוב לעשות סדר היסטורי בדברים:
ובכן, היסטורית, דבריו של הרב יוסף אינם מדויקים. למעשה, לא רק שכהונת הראשון לציון על 43 גלגוליה עד כה לא עברה מאב לבן, אלא שבפעם היחידה שזה כן קרה, היה זה במסגרת משבר שערער את מוסד הראשון לציון כולו, בדיוק בעקבות בקשת הראשון לציון למנות תחתיו את בנו.
קצת רקע. מוסד הראשון לציון נוסד בשנת 1664, לפני למעלה מ-350 שנה. הראשון היה הרב משה גאלנטי (1620–1689), יליד צפת. כשעבר בגיל 34 להתגורר בירושלים, רצו תושבי העיר למנותו כרב עליהם, אך גאלנטי לא היה מוכן לכהן בתפקיד שְׂרָרָתִי שייחשב כבעל חשיבות גדולה יותר מאשר זו של תלמידי חכמים אחרים בירושלים, כיוון שהרגיש כשווה בין שווים.
בשנת 1664 החליטו חכמי ירושלים למנותו לתפקיד שייקרא "ראשון לציון", שאינו תואר שררתי. ההסבר לכך היה כי בעוד התואר "רב" הוא מלשון "ריבוי", כלומר מעל לאחרים, התואר "ראשון" מסמל את היותו שווה בין שווים בגדלותו בתורה, אולם הוא יהיה "הראשון" שֶׁיְּיַצֵּג את "ציון" מתוך כלל תלמידי החכמים של העיר. בשל כך הסכים גאלנטי להתמנות לרבה של העיר, ומונה לראשון בשושלת הראשונים לציון.
מכאן ואילך לא היה אף בן שמילא את מקום אביו כראשון לציון. וזה לא שהראשל''צים לא הותירו אחריהם בנים הראויים לכך. רבים מהם הותירו אחריהם בנים תלמידי-חכמים דגולים, פוסקי הלכה, ראשי ישיבות ומקובלים. יתרה מזו: בפעמים היחידות בו מוסד הראשון לציון נקלע למשבר, היה זה בדיוק בעקבות ניסיון למונרכיזציה של התפקיד.
עם מותו של הראשון לציון ה-10 הרב רפאל מיוחס, ציווה הוא למנות כיורשו את בנו הרב משה יוסף מרדכי. מינוי זה התעכב, כי אנשי ירושלים העדיפו למנות את הרב יום טוב אלגאזי שהתגורר בירושלים ונחשב לאחד מגדולי התורה. נראה שבתקופת ביניים זו מונו לתפקיד הרבנים חיים רפאל בן אשר שכיהן במשך כשנה, ואחריו הרב רפאל משה בולה ששימש גם הוא זמן קצר בתפקיד (244 ימים), כפי הנראה בתור פשרה זמנית.
עם מות הרב בולה, מונה לתפקיד הרב אלגאזי, ופרץ סכסוך סביב המינוי. הסכסוך נפתר כאשר הלכה לעולמה אשתו של הרב מיוחס הבן, הוא נשא בזיווג שני את בתו של הרב אלגאזי והשניים נעשו לידידים טובים. עם מות הרב אלגאזי, מונה הרב מיוחס הבן לכהונת הראשון לציון והשלום שב על מכונו. היה זה המקרה היחיד בהיסטוריית הראשונים לציון בו כיהנו אב ובנו בתפקיד.
גם המשבר הבא סביב סמכות הראשל''צ נסב סביב נפוטיזם: היה זה אחר מותו של הראשל''צ ה-21, הרב יונה משה נבון, כשקרובו הרב יהודה נבון מונה למלא את מקומו. המינוי החזיק פחות משנה. בעקבות ויכוח בנוגע למינוי בין תומכיו לבין תומכי הרב חיים אברהם גאגין, נאלץ הרב נבון לפנות מקומו לרב גאגין.
סיכומו של דבר: מימי הראשון לציון הראשון ועד לשנת 2013, במשך כ-350 שנה, היה אך ורק מקרה אחד של אב ובן המכהנים בתפקיד ואף הוא נטה לערער את מוסד הראשל''צ כולו. ואז נבחר הרב יצחק יוסף. ואז נבחר אחיו, הרב דוד הנוכחי ושבר שיא: זו הפעם הראשונה בהיסטוריית הראשונים לציון בה אב ושני בניו מכהנים בתפקיד. ''לפעמים זה עבר מאב לבן'' אמר הרב יוסף? לא מדויק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו