בין אבל לשכול, בין פיגוע לעוד "הותרו לפרסום" קשים מנשוא, ככל שרבים והולכים הפנים והשמות של הטובים ביותר, הבנים שלנו שהלכו על מזבח מולדת מדממת מזה כמעט שנתיים, צפה ועולה סוגיית הגיוס ושוב נדרשת החברה הישראלית לטפל בפצע המדמם הזה משחר תולדותיה - גיוס חרדים לצה"ל.
שוב ושוב אני שומעת כמו כולם את הדרישה שאין לפקפק בה - "כולם תחת האלונקה", "אנחנו צריכים אתכם איתנו". אם נרצה אף קונקרטי יותר, מתרבים הדיווחים על מחסור של לוחמים בצה"ל, על אבידות קשות בנפש עקב טעויות של עייפות החומר והגוף, על לוחמי מילואים שלא חוזרים הביתה יותר מ-300 ימים, על עייפות הנפש ועל הטראומה הקולקטיבית. ורק התחלנו לדבר.
בחזרה לשנת 2004. אני מסיימת כיתה י"ב באולפנת "ישורון" בפ"ת והחלום שלי הוא גיוס לצה"ל. חברות רבות מהאולפנה מתגייסות, אך אני מגיעה מבית חרדי לשעבר, הורים יוצאי קהילות חרדיות בבני ברק, בוגרי "בית יעקב" והחיידר, חסידי גור שאין לאף אחד משניהם אף לא 10 שנות לימוד וגם לא לימודי ליבה.
"אין סיכוי", פוסק אבא שלי ז"ל, "בחיים לא יקרה - גם אם אצטרך לשבת שבעה" הוא חותם באחת, משאיר בינינו חשבון פתוח שייפתר כנראה רק בעולמות של מעלה. "בנות לא הולכות לצבא", הוא כמעט מגחך, "לא יודע מה מלמדים אתכן באופלנא". בצר לי ובצר לו, הלכתי לשירות לאומי-דתי. "רק לא איזה קטיף זיתים בחינם בהתנחלויות" מתחלחל אבי החרדי או חמור מכך לטעמו "משהו בחינם בקיבוצים".
נפל הפור על שנת שירות לאומי-דתי בבית החולים מאיר בכפר סבא. מחלקת אף אוזן גרון, שם ביקשו סיוע דחוף. אבי החשדן תחילה, זרח כשסיפרתי לו איך האחיות מחבקות אותי בסוף כל משמרת בתודה, על הסלט הטרי שאני חותכת לחולים (היו באים לאכול גם ממחלקות אחרות, עד היום אני מלכת הסלט), על ליווי של חולים עריריים לבדיקות, על אינסוף בדיקות לחץ דם, על יד קטנה של בן 3 שהחזקתי רגע לפני ניתוח (הייתי כבר אז משופעת אחיינות.ים) ולא לשכוח להחזיק גם את היד של האם, שכמעט התעלפה מהלחץ.
בין מטלה אחת לאחרת הייתי "אחראית הפריסה" של שלל הפירות שהביאו האחיות מהבית עבור ארוחת הערב של הצוות. הפכתי לזוג ידיים עוזרות במקום שבו תמיד חסרה עוד עזרה, כשהאחיות והרופאים קורסים תחת העומס. הצטיינתי בסדר וניקיון, הייתי מאוד שקטה ובעיקר הרגשתי שאני קונה את עולמי. אני חשובה, אני תורמת, אני כמו כולם. ככל שהדבר לא היה תלוי בי, גם סדר היום הדתי נשמר בקפדנות ואפילו אבא אמר לסובבים "מוריה עוזרת לחולים". בחלוף שנה סיימתי את חלקי בשירות לקהילה והנחתי את חלוק ה"כוח עזר" שלי.
צעירות חרדיות הן כוח אנושי ייחודי ועצום, כך חשבתי תמיד. לקביעה הזו קדמו שנים רבות של התבוננות במשפחתי המורחבת, זו החרדית. הלימודים ב"בית יעקב" מקנים יכולות שבבתי ספר ממלכתיים יכולים רק לקנא בהם. חריצות יתרה, שקדנות מתוגמלת, מעט מאוד שעות מסך והרבה מאוד שעות כתב רש"י, סיפורי נביאים בעברית נפלאה והקפדה על סדר וניקיון, על עקרונות של צניעות, רעיונות דווקא, עזרה לחלשים וגמילות חסדים.
דווקא ממקום חילוני לגמרי ופמיניסטי לעילא, אני מאמינה שהשינוי שהחברה הישראלית מייחלת לו כל כך, יכול לבוא מהצעירות החרדיות תחילה. כפי שנשים חרדיות רבות יוצאות לעבוד ונושאות בנטל פרנסת הבית בעוד אב המשפחה לומד בכולל, כך גם הצעירות, בוגרות הסמינרים של בית יעקב, יכולות להתנדב לשירות לאומי מלא, בתוך הקהילות הדתיות שלהן.
הן יכולות לתרום מהמרץ הנפלא שלהן ולזכות במצוות גמילות חסדים. חלשים ונזקקים לא חסר, בייחוד מפרוץ המלחמה ובייחוד המתקפה האיראנית על העורף הישראלי, שטרם התאושש. לכל הצדדים בסיפור מובטחת הצלחה. אפילו אבא שלי ז"ל שולח את ברכתו.
הכותבת היא מנכ"לית המטה למאבק וסחר בנשים ובזנות, בוגרת שירות לאומי-דתי וחוזרת בשאלה. לשעבר יועצת לשרים משה (בוגי) יעלון ואלעזר שטרן.
