מלחמת "חרבות ברזל", המערכה הקשה נגד איראן והמציאות הביטחונית מאז ה-7 באוקטובר, הביאו לעלייה משמעותית במצוקות הנפשיות של אזרחי ישראל. רבים מתמודדים עם טראומה מהמאורעות, תוך שהם נזקקים לטיפול נפשי ורגשי ברמות שונות. אצל העולים החדשים, שלא גדלו בארץ ורובם לא התמודדו מעולם עם מצבים ביטחוניים דומים במדינות המוצא שלהם, הקושי והטראומה גדולים אף יותר. אלא שבניגוד לאזרחי ישראל דוברי העברית, שיכולים לקבל טיפול וסיוע - העולים החדשים מופקרים.
תהליך הכרת התארים וההתמחות של פסיכולוגים עולים במדינת ישראל הוא ארוך, מורכב וסיזיפי, וזאת למרות המחסור העצום באנשי מקצוע מנוסים בארץ בתחום בריאות הנפש, בימי מלחמה וגם בעת שגרה. פסיכולוגים מנוסים שעלו לישראל ממדינות שונות, שעברו תהליך הכשרה מפרך במדינת המוצא, כולל תואר ראשון, תואר שני ותקופת התמחות, עולים לישראל - ומגלים שהמדינה לא מאפשרת להם לעבוד במקצוע שלהם.
הם יכולים לעשות זאת רק אחרי 4 שנים של התמחות מקומית בישראל ומבחן שהם נאלצים לעבור בשפה העברית, שאינו מותאם לעולים חדשים ולעובדה שמדובר בפסיכולוגים מוסמכים בעלי ניסיון וידע ממדינת המוצא שלהם. בנוסף, הם נדרשים להתמודד עם חסמים ומכשולים בירוקרטיים שמעמידה בפניהם המדינה, לרבות השגת מסמכים ותעודות מעברם הרחוק (תהליך קשה עוד יותר בימים בהם האנטישמיות בשיא ואוניברסיטאות רבות לא "ששות" לסייע לישראלים).
צריך גם לזכור שבמהלך תהליך ההכרה בהם, שאורך שנים, הם גם צריכים למצוא מקור פרנסה אחר כדי שיוכלו לכלכל את משפחותיהם, עד שמעמדם יוסדר (אם וכאשר). רבים מתייאשים ומחפשים את פרנסתם במקצועות אחרים, ויש מי שאפילו עוזבים את הארץ, חוזרים למדינת המוצא וממתינים שהמצב ישתפר והנושא יוסדר כדי להגיע שוב לישראל. במקביל, יש גם פסיכולוגים שרוצים לעלות לישראל, אבל שומעים על ההליך הבירוקרטי הסבוך שהם עתידים לעבור בישראל ועל כך שימנעו מהם לעבוד במקצוע שלהם, ומעדיפים לוותר.
מדובר ב"הפסד כפול". מחד, הפסיכולוגים העולים אינם יכולים לעבוד ומאידך - עולים חדשים הנמצאים במצוקה ועדין אינם דוברי עברית שוטפת, לא מוצאים מטפל/ת שדוברים את שפתם ואינם מקבלים שירותים פסיכולוגיים.
החסמים והבירוקרטיה שמציב משרד הבריאות שמונעים מהעולים החדשים מענה טיפולי נשארים ללא שינוי למרות שהמחסור בפסיכולוגים בישראל ידוע ומוכר, על אף שברור הצורך בסיוע בהתמודדות עם הטראומות הלאומיות שנוצרו בעקבות המלחמה, ולמרות שגורמי הבריאות הצהירו על כך שיהפכו את תחום בריאות הנפש למשימה לאומית ויקצו תקציב גדול וכספים משמעותיים להרחבת שירותי בריאות הנפש בקהילה.
מדובר במחדל שנמשך כבר שנים, והגיע לשיאו המצער על רקע המלחמה. פונים אלינו מדי יום לוחמים בסדיר ובמילואים, חיילים בודדים, עולים חדשים שחוו את זוועות ה-7 באוקטובר, משפחות של חיילים שנפלו או נפצעו במהלך המלחמה, אנשים שראו מאורעות קשים ועוד. רבים מהם עדיין לא שולטים בעברית מספיק כדי לדבר היטב או לשקף את תחושותיהם, רוצים לקבל סיוע בצרפתית (שפם האם שלהם) - אבל מדינת ישראל לא מאפשרת זאת. אגב, עבור העולים דוברי הצרפתית המצב חמור במיוחד; בניגוד לשפות כמו אנגלית או רוסית, כמעט ואין פסיכולוגים ילדי הארץ שדוברים את השפה.
אני שומע אותם, כואב את מצוקתם - ובמקביל יושב בוועדת הבריאות בכנסת ושומע את דבריה של סמדר אמסלם, פסיכולוגית עולה, מספרת על הלימודים האינטנסיביים שעברה במוסדות השכלה גבוהה מובילים בצרפת, על הכשרתה המקצועית וניסיונה במשך כעשרים שנה מעבודתה בבתי חולים ציבוריים, על המקצוע שבחרה ובו היא רואה "שליחות".
כל הנוכחים התרשמו מאוד מהידע המקצועי שלה, מיכולותיה ומגישתה. אך במקביל, היא תיארה בתסכול ובכאב איך היא ממתינה כבר כשנה וחצי כדי שבישראל יכירו ברישיון שלה - כשברור שביכולתה לעזור להרבה מאוד אזרחים, אם רק תינתן לה האפשרות.
שר הבריאות, לטיפולך: מדובר ב"פצצה מתקתקת" שחייבים לנטרל. כ-50,000 עולים דוברי צרפתית שעלו לארץ בשנים האחרונות, נותרים ללא שירותי בריאות הנפש בשפתם. זו לא בעיה רק של דוברי הצרפתית. ישנם כמובן עולים רבים נוספים ממדינות מוצא אחרות שנמצאים באותה הסיטואציה.
על רקע המלחמה הכואבת והמתמשכת, לא הגיוני שהבירוקרטיה הישראלית תמנע טיפול פסיכולוגי מהעולים החדשים. זה זמן להסיר חסמים, לא להקשות על תהליכים - ולאפשר לעולים החדשים לקבל סיוע חיוני. זה הזמן להקל על הטראומה הלאומית, לא להעמיק אותה.
הכותב - אריאל קנדל, מנכ"ל עמותת "קעליטה" (ארגון הגג של עולי צרפת בישראל).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו