הרבה לפני הסכסוך הישראלי-פלשתיני: העיר שסבלה מפרעות אכזריות ביהודים

השבוע לפני 191 שנה – בח' בסיוון תקצ"ד (15 ביוני 1834) – החלו בצפת פרעות אכזריות נגד היהודים, מידי הפלאחים הערבים שעמדו במרד נגד שלטון מוחמד עלי המצרי. 33 ימים של ביזה, הרס, אונס, חורבן וחילול – ואין מושיע. מאות משפחות יהודיות חיו בפחד בתוך בתיהן ההרוסים, מקוות לנס. לא ידוע מספר הנרצחים. רבים נפצעו. כל רכושם נגזל. בתי כנסת חוללו. עולמה של הקהילה היהודית בצפת חרב.

המרד הפלאחי, שהחל כהתקוממות מקומית נגד גיוס חובה שהטילו שלטונות מצרים, הפך במהרה למסע נקמה פראי ביהודים. לא משום שהם שלטו, ולא משום שהם נלחמו. פשוט – כי היו יהודים.

בצפת יעץ מושל העיר למוסלמים לבזוז את הקהילה היהודית העשירה. המוסלמים בעיר הוסתו עוד בתחילת אותה שנה על ידי חכם דת מוסלמי, מוחמד דַמוּר, שהטיף כנגד הקהילה היהודית בשוק של צפת. הנוסע האנגלי, אלכסנדר ויליאם קינגלֵיק, סיפר שדַמוּר "חזה" את הביזה העתידה לבוא ב-15 ביוני, במהלכה ינשלו "המאמינים האמיתיים" את היהודים מזהבם, כספם ותכשיטיהם.

צפת של ראשית המאה ה-19 הייתה מוקד משיכה לרוחניים ולמחפשים – עיר המקובלים, עיר התחייה היהודית בארץ ישראל, מוקד לאמונה כי הגאולה קרובה. פרעות תקצ"ד לא רק כמעט כילו קהילה, אלא גם ריסקו תקווה.

הפרעות נבלעו כמעט מדפי ההיסטוריה. לעומת פרעות תרפ"ט או מאורעות תרפ"א – פרעות תקצ"ד לא נצרבו בזיכרון הלאומי. אולי מפני שקרו כשעוד לא הייתה עיתונות עברית שתתעד, אולי מפני שקרו "לפני הציונות", או אולי מפני שהקורבנות לא היו לוחמים ולא גיבורים – רק יהודים פשוטים, עולים ומתפללים, שחלמו לחיות על אדמת הקודש.

שורת האירועים האלו ואלו שבאו בעקבותם גרמו לדלדול הקהילה בעיר, וכך לאחר שב-1824 מצא בה הנוסע היהודי, דוד דבית הלל כאלפיים משפחות, במפקד משה מונטפיורי משנת 1839 נמצאו רק 1,357 יהודים בעיר.

191 שנה אחרי אותו אירוע, זה הזמן לעצור ולזכור. לזכור שהשנאה ליהודים בארץ הזו לא החלה ב-1948. לזכור שגם כשלא היינו "כובשים", היינו מטרה. לזכור שמאבק הקיום כאן שזור בדם – לא רק של לוחמים, אלא גם של לומדים, מתפללים, נשים וטף.