אחרי ששרה נתניהו החזירה אותו לכותרות: בדקנו - האם באגס באני יהודי?

אם גלשתם ברשת ביומיים האחרונים, כנראה לא פספסתם את העובדה שבאגס באני שוב בכותרות והפעם לא בגלל עוד תעלול מול אלמר פאד, אלא בזכות שרה נתניהו.

כן, רעיית ראש הממשלה הצליחה להקפיץ את הארנב המפורסם אל לב השיח הישראלי, אחרי ששמו עלה במסגרת משפטו של בעלה ראש הממשלה בנימין נתניהו כשלפי הדיווחים היא חשקה בבובת ענק של הארנב המפורסם כמתנה, וגרמה לכך שיהפוך לפתע לשם ויראלי ברשתות החברתיות בישראל.

אבל מאחורי הקרקס שהתרגש ברשת מסתתרת שאלה תרבותית עמוקה, שמעסיקה חוקרים, חובבי קריקטורות וסתם יהודים עם חוש הומור: האם באגס באני הוא בעצם יהודי?

לפני שנצלול לשאלה הזו, צריך לזכור במי מדובר. באגס באני הוא לא עוד דמות מצוירת - הוא אייקון תרבות עולמי. הארנב המונפש המפורסם ביותר בהיסטוריה שנולד בסרטי "לוני טונס" ו"מרי מלודיס" של האחים וורנר בשנות ה-40.

באגס התפרסם במשפט האלמותי "מה נשמע, דוק?" במבטא ניו יורקי עסיסי ובסכסוכים נצחיים עם אלמר פאד, דאפי דאק ושאר חבורת הלוני טונס כשהוא כמעט תמיד יוצא כשידו על העליונה בזכות תחכום, הומור ויכולת בלתי נגמרת להתחמק מצרות.

הוא לא רק דמות, הוא סמל לתכסיסנות, הישרדות וחוצפה, והפך לסמל מודרני של דמות הטריקסטר ("ליצן החצר"/התכסיסן אם תרצו) מהמיתולוגיה והפולקלור.

הארנב ששרד והפך לסמל יהודי?

אם הייתם מספרים לסבתא שלכם שבאגס באני, הארנב הכי אמריקני שיש, הוא בעצם אולי דמות יהודית כנראה שהייתם זוכים למבט של "אוי ויי זמיר" עוד הטרלה של הנכד המשיגנע שלי, אבל כמו כל סיפור טוב, גם כאן, מתחת לשכבות של גזר, הומור ומבטא ניו יורקי, מסתתר דיון תרבותי עמוק, מרתק ומעט פרובוקטיבי על זהות, גלות, הישרדות ומה שביניהם.

הכול התחיל כאמור בשנות ה-40, כשחברת "ליאון שלזינגר פרודוקשנס" בבעלותו של מפיק יהודי השיקה את באגס באני לעולם. ד"ר דייוויד יהודה שטרן, חוקר קולנוע בריטי יהודי טען בשנת 2013 בכנס לימוד באוניברסיטת ווריק בבריטניה שבאגס לא רק נשמע כמו יהודי ניו יורקי ודובב על ידי המדבב היהודי המפורסם מל בלאנק, הוא ממש גדל בשכונה יהודית בלואר איסט סייד של מנהטן, מוקף דמויות חרדיות ממש כמו מהגר יהודי טיפוסי בתחילת המאה הקודמת.

הסיפור של באגס, לדבריו, הוא סיפור יהודי קלאסי: אאוטסיידר נרדף שתמיד מנסים "לחסל" אותו כי הוא שונה, אבל הוא שורד - לא בזכות שרירים, אלא בזכות תחכום, הומור ויכולת להתחכם לכל רודף. אחרים טוענים כי אפילו האויב המרכזי שלו, פורקי פיג, הוא החיה הכי לא כשרה שיש - כאילו מישהו שם באחים וורנר התעקש להכניס קריצה למי שמבין.

תרבות, גלות והומור – למה זה כל כך יהודי?

באגס באני הוא לא סתם אתנחתת אנימציה - הוא סמל של הישרדות יהודית בתרבות זרה - דמות שמגלמת את המתח בין שייכות לזרות, בין גאווה לגלות ובין חולשה לכוח,  בדיוק כמו הזהות היהודית המודרנית.

אבל למה דווקא ארנב? ביהדות, הארנב (או השפן) הוא חיה טמאה, לא כשרה, נרדפת, אבל גם סמל לערמומיות, הישרדות ופריון וניתן למצוא אותו באמנות ובבתי כנסת מזרח אירופיים, כסמל ליהודים בגלות: חכמים, נרדפים, אבל תמיד מוצאים דרך לשרוד ולהתחכם כשהארנבים מוזכרים ככאלה שאפילו "נוקמים באויביהם" או כובשים מבצרים, ממש כמו באגס שמתחפש, מתחכם ומנצח את הרודפים שלו.

מאידך, לא כולם קונים את הנרטיב. יש שמזהירים מפני השלכה מוגזמת - האם כל דמות שנונה עם מבטא ניו יורקי היא בהכרח יהודייה? מצד שני, אי אפשר להתעלם מהחיבור של הקהל היהודי לדמות ומההזדהות עם הארנב הנרדף, האהבה להומור העצמי והתחושה שהוא "משלנו".

הארנב הפלשתיני: כשהסמל מתהפך

וכאן מגיע טוויסט תרבותי עוקצני במיוחד. בשנות ה-2000, בערוץ הטלוויזיה אל אקצא של חמאס, צצה דמות בשם "אסעוד"  - ארנב מצויר, שנראה כמו באגס באני פלשתיני. אסעוד, בניגוד לבאגס המקורי, שימש כלי תעמולה אנטי ישראלי מובהק, והצהיר לא פעם כי יהרוג יהודים "אם ירצה אללה". גם אם לא תמצאו את מי שיאשרו בריש גלי,  מדובר בחיקוי בוטה של באגס - אותו עיצוב, אותה שובבות, אבל עם מסר הפוך לחלוטין.

הבחירה דווקא בארנב, ועוד כזה שמזכיר את באגס, אינה מקרית. באגס באני הפך במערב לסמל של הישרדות, ערמומיות וחוצפה, תכונות שמזוהות גם עם הנרטיב היהודי בגולה. חמאס, אולי בלי להתכוון, יצר גרסה פלשתינית לארנב הזה והפך אותו לסמל של מאבק לאומי אלים. זהו רגע תרבותי אירוני: הארנב היהודי (כביכול) אמריקני, סמל הישרדות יהודית, הופך דרך חיקוי לכלי תעמולה אנטי יהודי. כך, אפילו אויבי ישראל בוחרים לנכס ולעוות את הדימוי של הארנב החכם והחמקמק, הפעם לטובת נרטיב הפוך לחלוטין.

באגס, היהודי המושלם או קריקטורה של גלות?

בסופו של יום קשה שלא להתרשם מהעומק התרבותי של באגס באני: הוא לא רק מצחיק, הוא גם מגלם את כל הדילמות של הזהות היהודית המודרנית - היכולת להיות בפנים ובחוץ, להשתייך ולשמור על ייחוד, להסתדר בעולם עוין ועדיין לשמור על הומור עצמי. באגס הוא היהודי האולטימטיבי של אמריקה: לא מתבייש להיות אחר, לא מפחד להסתבך, לא נכנע לאף אחד ובסוף תמיד יוצא עם גזר ביד וחיוך ממזרי.

אבל יש גם צד ביקורתי: האם באגס הוא סמל לגאווה יהודית או קריקטורה של גלות נצחית? האם ההתחכמות וההתחמקות הן כוח או חולשה שמנציחה את תחושת הזרות? ואולי, כמו פרויד, גם באגס לא באמת יודע להגדיר את "המהות היהודית" - הוא פשוט חי אותה, בין ברוקלין, הגלות, הגזר והמסך.

בסופו של יום, באגס באני הוא לא רק דמות מצוירת - הוא מראה תרבותית, ראי לדיון על זהות, הישרדות, גלות וחוצפה. הוא יהודי, אמריקני, אוניברסלי, ובעיקר, תמיד צעד אחד לפני כולם.